תיבת השקרים שלי

כנגד הרוח

"אבל למה?"הרוח החמימה שבה,קולות הציפורים החזירו אותם למציאות העגומה.
העפיפון שהחזיקה בקצה אצבעותיה כעת התהדק כלולאה סביב שתיים מאצבעותייה בהן הדם כבר נעצר למחצה.
היא סובבה את ראשה כנגד הרוח והשיער המקורזל כיסה מחצית מפניה.
הילדה הביטה בנער בציפייה בזמן שהוא נראה מפחד.מבועת ממשהו.כאילו דבר מה מקשה עליו להתרכז בשאלתה.
השיער הקצר והחום שלו נסחף בגלים בקצב הרוח והיא צחקה לעצמה בזמן שדמיינה חבורת שיערות עושות תחרות ריקוד על ראשו של הנער.
אבל הוא לא צחק.להפך,הוא בכה ורעד.

"הם באים,לוסאנט"בפעם הראשונה הסתכל בפניה
בתקווה שתענה לו במשהו חיובי,אך הילדה לא פצתה את פיה.
חיוכה הקטן הפך לפס נטול רגש,כמו אימה טרופה.
"אלייך?" הילדה קראה בקול.
הוא נטל את ידייה בכפותיו והחזיק אותן כאילו לא רצה לעזוב,הוא באמת לא רצה לעזוב.
"הלוואי ויכולתי להשיג לנו עוד קצת זמן..את יודעת כמה אני אוהב אותך?" הוא עצם את עיניו בכאב וניסה להדחיק את הכאב כדי שלוסאנט לא תסבול כפליים.אבל הצעקות המשיכו והתקרבו.הרוח שרקה,הם מגיעים.

הילדה לא אמרה דבר עד הרגע שהוא מעד על רגלו הימנית.היא נפלה יחד איתו ואחזה חזק בזרועותיו.
"יאן!לא...בבקשה" קול התחנונים חתך את ליבו והוא קיווה שהיא לא תוכל לראות את זה,את הסבל שעומד לבוא.הרגע שבו הם יקחו אותו.
הוא הושיט יד לפרוצפה וליטף את הלחי שלה בעדינות ואחר כך מחה דמעה מעיניה.
"לא ענית לי .." הוא חייך כמה שיכל
"את יודעת כמה אני אוהב אותך?" הוא לחש.

"כן,אני יודעת" מילים פצעו את לשונה ובפעם האחרונה לראותו,
השתררה הדממה.