המשחקים שלנו

פרק 8

כשדלת אחת של שמחה נסגרת, אחת אחרת נפתחת. אבל לעיתים אנחנו מסתכלים יותר מדי זמן על הדלת שנסגרת כך שאנחנו לא רואים את הדלת החדשה שנפתחה לנו. (הלן קלר)
נ.מ - פבלו ונטורה:

עברו יומיים מאז שפגשתי את קטרינה ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. היא רדפה אותי, הייתה שם במחשבות שלי... בעיקר הגוף שלה, העור השזוף, הרגליים הארוכות... פנטזיות על איך נראים השדיים שלה במחשוף צצו בראשי.
כשהייתי אצל לורי היה לי כל-כך משעמם שנרדמתי לה באמצע הריקוד. רציתי שאולי... אולי קטרינה תסכים לרקוד בשבילי. אני אגרום לה להגשים לי את הפנטזיה הזאת.
אבל כרגע, הזמן שאני חושב עליה ומשפשף את הזין שלי במקלחת, אני רואה אותה מחייכת אליי את החיוך הזדוני הזה, היפהפה. הולכת אליי בצעדים איטיים ומשוכלים כמו ליידי ברמה שלא זכיתי לפגוש. היא כמו איילה יפיפייה שאני רוצה לחסל, לטרוף.
"אני שונא אותה. למה אני מאונן על המשוגעת הזאת בכלל..." מלמלתי לעצמי.
ההדים במקלחת יצרו לחות חמה, העור שלי האדים תחת המים החמים למרות שהייתי צריך לשים מים קרים בשביל להפסיק לחשוב עליה – אבל אולי פשוט לא רציתי להפסיק. אני מבולבל כבר יומיים שלמים וזה לא עוצר.
מה שכן, ביררתי לגביה המון. לורי התחילה לפתוח את הפה שלה וסיפרה לי שיש להן עבר סודי... היא לא הסכימה לספר יותר מזה על העבר, אבל פירטה על זה שקטרינה טעונה מאוד על המאפיה האיטלקית, ושאני צריך להיזהר. כמובן שזה לא בדיוק עניין אותי, אם יש לה משהו נגדי, אני רוצה לראות אותה פועלת, לבחון את המסוגלות שלה...
בכל מקרה, היא סיפרה לי שיש לה כינוי 'חייזרית' ואותו היא קיבלה מאחותה שנרצחה. לאט-לאט, אני חושף הכל עליה, קליפה אחר קליפה.

"אבא, תצא כבר מהמקלחת! בוא לשחק איתי!!" התלונן טומי בקול ילדותי ודפק על הדלת של המקלחת.
חייכתי לעצמי. אני מאוהב בילד הזה, אבל הוא דומה לאימא שלו כמו שתי טיפות מים וזה מסנוור אותי לפעמים.
"אני כבר בא טומי, לך ללידיה עד שאבוא." השבתי בקול רם.
צעדים קטנים נשמעו והילד הקטן שלי נעלם.
טומי בן שש ועוד חודשיים ימלאו לו שבע, ואימא שלא לא נמצאת כאן מאז שגיליתי על הבגידה בי ובמאפיה. החלטתי לגרש אותה מכל אזור ששייך לי, היא לא תראה את הבן שלה או אותי... ועם כמה שזה כואב, צורך הנקמה היה כמו פלסטר.
עכשיו, גמרתי לתוך כף ידי וקול אנחה מחוספס יצא מגרוני. "אלוהים..." מלמלתי, שטפתי את עצמי מהסבון, התייבשתי והתלבשתי, ויצאתי לטומי.

לידיה, המטפלת של טומי שנמצאת איתו בזמן שאני עובד או נעדר ימים ארוכים, ישבה לידו כעת והרכיבה איתו פאזל של באטמן.
טומי השתלט על ההרכבה והרחיק אותה מהחלקים, התחיל להרכיב לבדו בזמן שלידיה מדריכה אותו מהצד מדי פעם.
נשענתי על המשקוף שבין המסדרון לסלון וצפיתי בהם. חיוכי התרחב בגאווה שכולה נובעת מהילד המושלם הזה.
שיערו הבלונדיני נפל על פניו מעט, גבותיו התכווצו והוא נשך את לשונו מחוץ לפיו בזמן שחשב איזה חלק מתאים לחלק.
"טומי, תראה מי פה!" אמרה לידיה בקול מתלהב. שיערה החום אסוף לגלגול נמוך והיא לבושה באחת החולצות השחורות שלי.
סרקתי אותה במבט קצר ושיפוטי, אבל אז טומי התנפל עליי בחיבוק. הרמתי אותו וסיבבתי אותו באוויר.
צחוקו הלך וגבר באוזניי והרגיע אותי מעט.
קשה לי מאוד לבוא לפה, לראות אותו... אני מעדיף להשאיר ללידיה את הטיפול בו. אני משלם לה המון ומספיק בשביל זה.
"אבא, אתה יודע מה עשיתי היום עם לידי?" שאל בקול מתוק, כפות ידיו עוברות על הזיפים שלי.
"אני לא יודע, ספר לי." נשנשתי את הצוואר שלו והשמעתי קול טריפה.
הוא צחק וזרק את ראשו לאחור, ניסה להדוף אותי אבל הרמתי אותו גבוה באוויר. "אבא, די! זה מדגדג!!" משך בשיערי.
חייכתי אליו והורדתי אותו לרצפה. "מה עשיתם היום?" שאלתי את לידיה בזמן שטומי הוביל אותי לפאזל שלו.
"הוא צייר בצבעי מים. אתה צריך לראות את זה, הוא ממש מוכשר." גם אימא שלו מוכשרת בציור. המחשבה עליה הורגת אותי.
אדל ואני התחתנו בשידוך של המאפיה, היא הבת של הקונסולרי הקודם של אבי. התאהבתי בה כל יום קצת, אבל העבודה לקחה אותי הרחק, המלחמה ברוסים לפני חמש שנים הייתה קשה ובקושי שרדנו אותה. אני מניח שהיא בגדה בי בגלל ההיעדרות שלי מהבית... אבל אין לי הסבר ללמה היא זיינה דווקא גבר רוסי.
"טומי, אולי תראה לי קודם את הציור שלך ואז את הפאזל? אני צריך ללכת בקרוב." אמרתי לו כשהוא רץ לפאזל והצביע לי עליו.
"מה?" הסתובב אליי, שפתו התחתונה כמעט רעדה ועיניו הבריקו בדמעות חסומות. "אבל רק עכשיו הגעת, אבא. אל תלך שוב!" רקע ברגלו והביט בי בכעס.
נשמתי עמוק. "הי, תתנהג יפה. באתי לבקר אותך טיפה ואני אצטרך ללכת." הרמתי אצבע נוזפת.
דמעה זלגה על לחיו השמנמנה.
אני מצטער, כל-כך מצטער שאני אבא דפוק.
"אתה לא צריך לבכות, טומי," רכנתי אליו והעברתי את אצבעי על לחיו, "אתה גבר, זוכר? מתי ראית גבר בוכה?" שאלתי ברצינות.
"לא... לא ראיתי, אבא." מלמל, נשך את שפתו והביט בי בעיניו הירוקות והגדולות.
יש לו עיניים יפות כמו של קטרינה...
מה הקשר קטרינה עכשיו? אני חייב להתאפס על עצמי, מיד.
"אז קדימה, תקום על הרגליים ותראה לי את הציור היפה שלך." הוריתי.
והוא, כמו ילד טוב, רץ למסדרון וחזר עם דף גדול ומגולגל.
"מה יש שם?" שאלתי.
לידיה התיישבה על הספה הלבנה בצד והביטה בנו בסקרנות. למה היא לובשת חולצה שלי? אמרתי לה שאסור להיכנס לחדר שלי.
טומי בינתיים פרס על הרצפה את הציור הגדול והציב שני טושים בצדדים כדי שלא יתקפל. נחשפה מולי תמונה של פרופיל של אישה, יש לה אף ארוך, שפתיים דקות, וריסים ארוכים. היא יחסית בהירה, שיערה בלונדיני ומבריק.
כיווצתי את גבותיי, "מי זאת?" שאלתי בקול צרוד ובלעתי את רוקי בכבדות.
"לידיה אמרה לי שאם אני מתגעגע לאימא, אני יכול לצייר אותה. אבל אני לא זוכר אותה בדיוק, אז ניסיתי לצייר אותי... בבת." משך בכתפיו והביט בי בציפייה.
אני חייב להיות שם בשבילו, ואני מנסה הכי שאני יכול אבל אולי אני לא אמור להיות אבא, בטח שלא לבדי.
"וואו, ילד שלי... זה יפהפה, היא יפהפייה." התקרבתי אליו וליטפתי את ראשו בחיבה עם כפי, "אתה כשרוני ומיוחד טומי," ליטפתי את לחיו, "תרצה לפתח את זה? היית רוצה שיעורי אומנות?"
עיניו נפערו בהתרגשות והוא קפץ במקומו בין זרועותיי, "כן, כן! אני רוצה אומנות!"
"בסדר. אני אדאג להזמין לכאן שבוע הבא מורה לאומנות." הסטתי את שיערו הבהיר מפניו וחייכתי אליו.
פתאום, הבעתו השמחה נפלה, והשתנתה לבלבול.
"לא... אני רוצה ללכת למורה לאומנות." דרש. "אתה לא יכול לצאת מהבית הזה, טומי... אסור שידעו עלייך בחוץ." חיככתי את אפנו אחד בשני כשרכנתי אליו.
"אני שונא את זה!" התפרץ בקול צפצפני וצרוד מדמעות, "אני שונא שאני לא יכול ללכת לגן ולראות חברים! אני שונא את זה שאין לי אימא, אני שונא אותך!"
ליבי החסיר פעימה. אני שונא אותך...
ליבי פועם בחוזקה בחזי, ההלם שתקף אותי גרם לזמן לעצור במקומו. הוא הילד הקטן שלי, מרכז החיים שלי. הוא לא יכול לשנוא אותי.
לידיה השתנקה ואני נפלתי על התחת שלי לרצפה מחוסר יציבות. הבטתי בו, בילד הקטן והחמוד שלי שמפתח דעות משל עצמו, כועס עליי ברמה של זעם טהור.
אני מצטער שאני כזה דפוק, טומי.
רציתי לוותר לו, אבל צריך לחנך אותו בדרך הקשה, הוא יהיה חייל יום אחד.
"טומי!" הרמתי עליו את קולי, "אני באתי לבקר אותך וככה אתה מתייחס אליי? אני אבא שלך, אלוהים אדירים-" קמתי מהרצפה, "אתה תלמד איך לדבר אליי!"
"הי, בואו נירגע... הכל בסדר." לחשה לידיה מהצד ונעמדה בינינו, כמעט מרימה את טומי.
"זוזי מפה," דרשתי בקול נמוך, "לכי מכאן, תני לי לטפל בילד שלי." עקפתי אותה ותפסתי את טומי בידיי, הרמתי את גופו הקפוא בזרועותיי והובלתי אותנו במסדרון לכיוון חדרו.
"מה תעשה לו?!" שאלה באיימה לידיה, "אל תרביץ לו, הוא רק לא מסתיר את הרגשו-"

טרקתי את דלת חדרו על שנינו. חדרו של טומי גדול ובצורת עיגול, אין פינות. המיטה שלו בצורת אליפסה והמצעים עם ציורי סדרת מכוניות שהוא אוהב. מלא צעצועים מפוזרים על השטיח האפור שלידנו.
"תקשיב לי, ילד." הנחתי אותו על הרצפה ורכנתי אליו. הוא לא הגיב, הביא בי בעיניים האהובות שלו והתאפק לו לפרוץ בבכי. "אני אבא שלך ואני הקאפו שלך. אתה תדע לכבד אותי כמו שאני מכבד אותך, ברור?" תפסתי את פניו בכף ידי.
"ברור," הנהן וניגב אחת מדמעותיו הזולגות בחוסר שליטה בשרוול חולצתו.
"אני מנסה, טומי. תהיה איתי. אל תתפרץ ככה שוב." ביקשתי. הוא ילד גדול, עוד מעט שבע... הוא יכול להגדיל ראש ולהבין אותי קצת.
כל מה שנותר לי זה לקוות בנושא הזה... כי אין לי מושג מה לעשות עם הילד הזה שנשאר לי, הילד של אדל.