המשחקים שלנו

פרק 29

"כל מה שמוחו של אדם יכול לקבל ולהאמין בו, הוא גם יכול להשיג."
נ.מ - קטרינה באקר:

אני ואיימי צועדות לבית המרקחת.
אנשים ממלאים את הרחובות, ריח בית הקפה ממול חודר אל אפי, צלילי הרכבים שנוסעים בכביש לידי... כל הפרטים האלו ממלאים אותי.
ניו יורק זה המקום הכי קשור אליי, יש לי אהבה בלתי מוסברת לרחובות, לאנשים ולריחות. אפשר להרגיש את החריצות והרצינות של כל האנשים, להבין שבכל פעם שהם דורכים ברחוב – הם מתכננים משהו. אולי רובם מדוכדכים ועצובים, כי זו הסטיגמה הכי גדולה... אבל הם לא מפסיקים לרגע. מרגישים איך שעולם פה פועל ללא הפסקה, כמו גלגל בירידה.
אני ואיימי אוחזות ידיים כדי שלא יפרידו בינינו בהמון, צועדות יחד ומחליפות מבטים. תחושה מוזרה מעקצצת בגבי, וכנראה שגם בגבה.
אני בולעת את רוקי ומכילה את התחושה המוזרה. מישהו עוקב אחרינו.
אני מנסה להציץ לאחור מבלי להיות חשודה.
איימי לוחצת את ידי וזוקפת את סנטרה, מחווה ימינה לפנייה.
"את מרגישה את זה?" אני שואלת בקול חשדני ולא מסופק.
אני רוצה להסתכל לאחור, כל-כך רוצה...
"אל תסתכלי. תיישרי מבט קדימה ותצעדי כרגיל." גם היא בלחץ. קולה רועד ואחיזתה בי מתהדקת.
אנחנו רדופות כל חיינו, אבל עכשיו מתחיל להיות קצת כיף.
אני מחייכת בסתר. "כן, בוס."
היא מחניקה גיחוך ואנחנו פונות ימינה.
אנשים נוגעים בכתפי, מתנגשים בי. ילדים קטנים נגררים אחרי הוריהם כשגלידה בידם. רגליי משחקות בתנועות איטיות בין כל הרגליים האחרות, מתמרנו בזריזות ואני ואיימי נעלמות.
"את חושבת שהוא שם?" היא שואלת אותי.
"חכי," אני מחליפה איתה מבט ערמומי.
"מה-" נראה שהיא נבהלת מהמבט שלי שמבשר לה על התוכנית שבדרך.
שתיבהל, מצוין.
אני מובילה אותנו צמוד יותר לחנויות ומתקרבת לחנות קטנה מלאה בבדים, ארוכים וקצרים, כובעים לחורף וכובעי טמבל, וגם צעיפים.
מושלם.
אני מושיטה יד, קורצת למוכרת הזקנה וחוטפת כמה פיסות בד קצרות.
"הי! תחזרי הנה מיד, פושטקית!" נוזפת הזקנה, אך אני ואיימי מזדרזות עוד יותר.
אני זורקת על איימי את הבד, "קדימה," אני מורה לה ללבוש את זה.
אנחנו לא מהססות ועוטפות את עצמנו בבד.
שיערי מוסתר ורק פניי חשופות.
"גנבות! תפסו אותן!" נשמעת שוב ושוב האישה.

"את חושבת שהיא תצא מהלופ מתישהו?" אני מצחקקת ברוח שטות, מתכוונת לזקנה שהשארתי מאחור.
"את פשוט... לא יאמן." מביטה בי בזעף, אך מחייכת בסתר.
"נו באמת. כאילו לא עשית את זה לפני." אני מגלגלת את עיניי.
אנחנו מגיעות לבית מרקחת כשהיא מודה, "ברור שעשיתי, אבל בכל זאת, עבר הרבה זמן."
הרבה זמן... אני מלגלגת עליה עם עצמי, בסך הכל חודש שאין צורך בגנבות.
אנחנו עומדות בתור של ארבעה אנשים, כולם מתווכחים בתורו עם הרוקח.

"אז, מה היה בקבלה שלך?" אני לוחשת לאיימי כשאני מאחוריה.
שריריה מיד נדרכים. "חשבתי..." היא בולעת את רוקה, לא מצליחה לסיים את המשפט.
"חשבת ששכחתי." אני משלימה.
היא מהנהנת.
"קדימה, עסקה היא עסקה." אני רוטנת.
"ואני רמאית." הסתובבה אליי והביטה בי בכעס, "אני לא רוצה לספר לך, ולמעשה – אני לא חייבת."
בוגדת.
קפצתי את אגרופיי לצדי גופי והצרתי עליה את עיניי. "אני מקווה שזו הצוואה שלך, כלבה." אני חושקת את שיניי.
לא חשבתי שהיא תהיה מסוגלת לעשות דבר כזה, בטח שלא לי.
"את מוזמנת לנסות להרוג אותי, לא תצליחי." זוקפת את סנטרה.
האישה שמאחוריה, לפנינו בתור, מביטה לאחור במתיחות, זיעה קרה מבצבצת על מצחה.
"נראה לגבי זה כשנצא מכאן," אני לוחשת ורוכנת אליה, תופסת אותה מהזרוע. "כי אני אנפץ לך כל בקבוק אינסולין שתכניסי הביתה, ונראה מה יקרה לך."
היא פוערת את עיניה, "לא תעזי."
"נסי אותי."
היא נועלת את לסתה ומושכת את זרועה ממני. "איזו מין אחות את?!" לוחשת בזעם, "חשבתי שאת בעדי, לצדי, תומכת-"
"גם אני חשבתי, מסתבר ששתינו טועות כל פעם מחדש."
"אממ... סליחה, גבירותי. התור התקדם." קולו של הרוקח מעיר לנו ומוציא אותי מהרגע ביני לבין איימי.
אני מרימה אליו את ראשי, "כן, תודה." אני מחייכת בצביעות ונימוס, מושכת את איימי לעמוד קדימה ולדבר.
איימי בולעת את רוקה, מילותיי ערערו אותה. "אהה... אני צריכה אינסולין... בקבוקון קטן כזה." היא מראה לו עם אצבעותיה כמה קטן.
אני מסתירה חיוך. סתומה.
אני ואחותי לא מסתדרות, ואני מתחילה להבין עד כמה זה בלתי אפשרי כשהמצב נהיה מתוח. בטח כשאנחנו שתי רוצחות בדירה שלא שייכת לנו.
אני לעולם לא ארצח את אחותי, זה בטוח.
"אני לא יכול להביא לך, מצטער. תצטרכי להביא אישורי רופא בשביל זה."
"מה?" אני שואלת בבלבול, "למה?"
"כי אינסולין זה חומר שהרבה צריכים כאן... הוא יקר..." הרוקח נראה מבולבל מהשאלה שלי ומכווץ את גבותיי, נרתע.
היום הזה פשוט הולך לי גרוע. הלוואי והיה מישהו לצידי, שיעזור לי.
הלוואי שלא הייתי לבד כל-כך.
"לא, לא הבנת. לא שאלתי למה אתה לא יכול בלי אישור. התכוונתי, למה אתה מבלבל לה בשכל, ולא מביא לה את מה שביקשה." אני אומרת ברצינות ומניחה את ידיי על הדלפק. "יש לך תשובה?"
הוא מתרחק, עיניו נפערות מהחוצפה שלי. "את מדברת כמו ילדה קטנה, גברתי. אני מצטער-"
"שתוק." אני מרימה את אצבעי בנזיפה, "אתה מבין, אחותי קצת רגישה בנושא, והיא די מכחישה את העובדה שהיא זקוקה לאינסולין נואשות. אז..." אני עוקפת את איימי ופונה לכיוון הכניסה לעמדה שלו.
הוא נראה נרתע עוד יותר כשמבין שאני הולכת לקחת את זה בעצמי.
"למה שלא תפתח לי ואני אקח לבד? תאשים אותי אחר כך." אני מחייכת.
"ב-בסדר." הוא נושם עמוק, מגיע אליי וטיפה מהסס. "את יודעת שהמשטרה תחפש אותך על זה, כן?" שואל, כזה חמוד ותמים.
"הו... אתה דואג לי?" אני ממצמצת.
איימי מכחכחת בגרונה בלחץ, "קטרינה, זה מספיק. בואי נלך-"
"נלך ו?" אני מפנה לאיימי את ראשי, "מה תעשי?"
"חשבתי שלא אכפת לך." מזדעפת.
"לא אכפת לי." אני משיבה.
כן אכפת לי.
הרוקח פותח את הדלת ואני נכנסת, מוצאת את המדף הנכון ולוקחת שלושה בקבוקונים קטנים.
"בואי נלך." אני יוצאת, מכניסה את האינסולין לתיק הקטן של איימי ומתכוונת לצאת.
אני קולטת שחזה של איימי עולה ויורד בכבדות שוב, עיניה נראות מזוגגות, ידיה רועדות והיא מועדת לאחור –
"איימי?" אני תופסת אותה מיד בזרוע, מרימה את פניה אליי ובוחנת אותה בבלבול. "מה עובר עלייך..." אני ממלמלת.
אולי המצב נורא יותר משחשבתי? מה אני אעשה עכשיו?
"בואי, תושיבי אותה בצד." אומר הרוקח.
"אני... אני לא מצליחה..." היא נחנקת ולא מוצאת אוויר.
אני מתחילה להילחץ, מובילה אותה לשבת ליד הדלפק. "היי, תנשמי, הכל יהיה בסדר." אני מנסה להגיע אליה אבל לא נראה שהיא כאן.
"אני.. אני לא יכולה, אין לי-" היא לופתת את צווארה.
"תראי, אני כאן. תספרי אנשים בחדר. כמה אנשים את רואה?" אני תופסת את ידה שעל צווארה ומורידה לאט.
עיניה החומות מתמלאות בדמעות.
"אין לי אישור רפואי, קטרינה... אין. מה נעשה?" דמעה זולגת על לחיה.
עיניי נפערות ואני ממהרת לנגב את הדמעה.
אין לי מה לומר לה, לעזאזל, המצב מתחיל להרגיז אותי.
הרוקח רוכן לידי, מול איימי. "אני יכול?" הוא נוגע בידה ומרים.
היד שלה רועדת בתוך שלו.
היא מהנהנת בזמן שעוד דמעות זולגות מעיניה.
אני ממצמצת בבהלה, לא מצליחה למצוא את עצמי בסיטואציה בזמן שהוא פורס את אצבעותיה על כף ידו הגדולה ומדריך אותה איך לנשום בתנועת גלים בין האצבעות.
אני נעמדת ומביטה החוצה, מתנתקת מהסיטואציה הקשה ומביטה ישירות לתוך עיניו הכחולות של האיש שעקב אחרינו.
פאקינג שיט.
חליפה שחור, עיניים קרות כקרח, מבט רציני, לסת משורטטת, זיפים לבנים ובלונדינים.
הוא עומד מאחורי הזכוכית בגב זקוף ומבט נוקשה, בוהה בי ובאיימי כאילו הפכנו לרכוש שלו.

אני חושבת שאני יודעת מי שלח אותו.

הפרק הבא (30) יעלה רק כשהפרק הזה והפרק הקודם יגיעו ל10 הצבעות❤️