המשחקים שלנו

פרק 23

מערכת היחסים החשובה ביותר שתהיה לך, היא מערכת היחסים עם עצמך.
נ.מ - קטרינה באקר:

תחושת חמימות עוטפת אותי, ריח של בושם גברי מעקצץ באפי יחד עם קצוות שיער רך שמדגדגות את סנטרי.
אני נאנחת, פוקחת את עיניי ומכווצת בבלבול.
ראשי פועם וכואב, האור בסלון מסנוור אותי מיד. החלון מאחורי הספה פתוח לרווחה, והספה... כל הגב שלי כואב בגללה. אני מורידה את מבטי מטה, קולטת את גופו של פבלו משתרע עליי, מחבק אותי בשלווה והגנה.
עיניי נפערות.
מה הוא עושה כאן?!
הוא מחבק אותי בכזאת שלווה, אבל אני לא מרגישה את השלווה הזאת עוד.
התנשקנו אתמול!
לאט לאט, אני משחזרת את הרגע שבו שפתיו הונחו באיטיות על שפתיי, את הדרך שבה משקלו נשען עליי, את שריריו תחת כפות ידיי.
פאק, איך לעזאזל נתתי לזה לקרות? ממתי אני מבצעת את העבודה שלי בצורה כזאת גרועה? אני רוצה לחזור בזמן ולא להגיע לניו יורק אי פעם שוב. אוף!
אני בולעת את רוקי, מושיטה יד באיטיות אל פבלו. אני טיפה מוקסמת ממה שקורה מולי עכשיו.
הוא נראה פגיע וחסר כל הגנות, הבעות המחשבה שלו נמצאות הרחק מכאן כרגע.
אני מזיזה את שיערו השחור שמסתיר לי את פניו בהדרגה, נזהרת לא להעיר אותו משנתו.
הוא ישן על חזי, ראשו קבור בצווארי. לחיו סמוקות בחמימות, זיפיו מעקצצים על עורי וריחו מסחרר אותי. קול הימהום נשמע מגרונו מידי פעם כשלא נוח לו. שפתיו נפוחות וכהות, עבות וסקסיות...
אני רואה את עצמי מנשקת אותו שוב, מתכרבלת לתוך חזהו בהנאה... אבל אסור לי.
אני נאחזת בכתפיו, מנסה לדחוף אותו ממני, אבל משקלו רב מידי. ידיו עוטפות את מותניי מעל המכנס, גולשות מעט לבטן ומקבעות אותי כאילו אני חיה קטנה ולכודה. הוא מניע את גופי לצדדים כדי שיהיה לו נוח.
אני פוערת את פי בהלם. "מה לעזאזל..?" אני ממלמלת.
כל-כך נוח לו עליי, כאילו אני כרית נוחה.

"כן, גם אני שאלתי כשנכנסתי לבית, אבל הי, אם את עוברת לזנות בשביל לתפוס ילדון, אני איתך." קול עליז נשמע.
אני מיד עוטפת את כתפיו של פבלו בזרועותיי, וקוברת את פניי בצווארו. צווחה נפלטת מפי.
"מה? את משוגעת?" אני מסננת אליה בלחישה.
לרגע אני פוחדת שהוא יתעורר, אבל אין סימן לכך.
"אז עכשיו אנחנו לוחשות כדי שהחתיך שלך לא ישמע?" מרימה גבה.
זה מתחיל לעצבן אותה... וזה לא טוב איימי עצבנית, זה רע. אבל המילים שלה מפריעות לי להתרכז בסיטואציה.
החתיך שלך... הלוואי שהוא יהיה שלי.
"הוא לא החתיך שלי, תפסיקי כבר. הוא ילך עכשיו." אני משיבה בזעם, ידי לוחצות על כתפיו, לא בעדינות. "פבלו, פבלו קום." אני מורה.
"אממ..." הוא נושף אוויר חמים לתוך צווארי.
ובזמן שאני מתענה במבוכת עולמים כמו נערה בת שש עשרה, אייימי מוציאה מזרק, לוקחת קופסא קטנה בצורת אליפסה, נועצת למעלה את המזרק ושואבת את החומר.
היא תזריק לעצמה את זה בזמן שהוא פה?!
היא לא יכולה! הוא יראה את החולשה שלה, ואני לא סומכת עליו.
"פבלו, קום." אני מנסה שוב.
הוא מונע ממני לזוז עוד תחתיו, מרים את ראשו ומניח על השד שלי, נשען עליו מהתכרבלות. אלוהים אדירים... זה כל-כך נעים וחם שאני מתה.