המשחקים שלנו

פרק 52

הצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון, מבלי לאבד את ההתלהבות.
נ.מ - קטרינה באקר:

לא ציפיתי לזה.
פבלו פותח את דלת הבית ונכנס פנימה.
אין לחכות בשבילי, אין לפנות אליי, אין יותר מבטים על הגוף שלי. המתח הקריר בינינו כבר לא לוהט כמו פעם, ולא נראה שהוא מנסה או מעוניין לגעת בי שוב, אי פעם. זה הורס אותי.
אני מתבוננת בבית הגדול הזה, שלא ידעתי שקיים (טוב, אולי כן ידעתי את הכתובת, כי מסרו לי, אבל אף פעם לא הייתי כאן... זה נחשב.) הבית נראה עתיק, אבל משופץ. מבחוץ, הקירות הן לבנות בצבע בז׳ מטושטש, ומסביב לבית יש ערוגה עם צמחים מטפסים. הדלת של הבית לבנה והמשקוף מצופה זהב מחוספס, היא פתוחה לרווחה כאשר פבלו נכנס וזה חושף את המסדרון שמוביל לעוד מלא מסדרונות.
אני מציצה פנימה בהיסוס.
מסדרון ריק, שומם וטיפה מעורר אימים. הרצפה עשויה מעץ כמו בסטודיו, ובסוף ישנן מדרגות רחבות שמתפתלות לאגפים שונים בבית.
לעזאזל - זה פאקינג מכוער ויפהפה בו-זמנית.
אני רוצה לקבור את עצמי.
אני בולעת את רוקי, מניחה את ידי על המשקוף המפונפן ולא צועדת פנימה. הצמרמורות גורמות לכל שיערות גופי לסמור, וזה בולט בגלל שאני לבושה בלבוש די חושפני.
למה? כי אני רוצה לפתות אותו.
האם זו הדרך הנכונה? לא.
אולי טיפה רעיל? כן, בהחלט.
אני לובשת חצאית מיני מעור מבריק, פוטר אפור עם לוגו, והבטן שלי חשופה. שיערי פזור ומכסה את ישבני מעט. סיכה אפורה וקטנה נעוצה מעל האוזן שלי כדי להשטיח את הפוני הקטן שיצרתי.
פבלו, לעומתי, נראה כמו איש עסקים. הוא חזר הרגע מפגישה קריטית, אחרי ששם אותי בבית עם איימי כדי שאארוז. הוא לבוש בחליפה מהודרת, אקדחו בולט בחגורתו כשהוא מוריד את הז'קט ותולה בצד. שיערו משוך לאחור בג'ל, נעליו עשויות מעור איטלקי וזיפיו בולטים יותר היום.
הוא חתיך, אלוהי, ולא בר השגה עבורי יותר.
"אז..." בטני מתהפכת, "זה הבית שלי מעכשיו?" אני אולי כנועה, אבל אני לא סתומה.
הוא הולך לכלוא אותי פה ולהיעלם.
בהתחלה עוד ציפיתי למגע ממנו, חשבתי שהוא ירצה קשר פיזי כמו סטוצים, ולא קשר אפלטוני ומלא כעסים. זה מעליב אותי שהוא ככה.
זו אשמתך, ילדה סתומה. לא היית צריכה לפול למלכודת של הרוסיה!
"בהחלט." הוא מהנהן בקול קשוח, לא טורח להסתובב לראות אם אני נכנסת לבית ופונה לכיוון המסדרון מצד שמאל.
אני פוערת את פי בעלבון ונכנסת במהירות אחריו. "מה אני אמורה לעשות כאן? זה נראה כמו מוזאון ישן ומטופח מידי." אני ממלמלת בהיסטריה.
פבלו שותק לרגע.
"אני מצטער," הוא מסתובב אליי, משלב את ידיו על חזהו – מה שמבליט את שרירי זרועו וכתפיו – ונועץ בי מבט אדיש.
אל תסתכלי לו על השרירים קטרינה, זה יהיה נוראי, נוראי, נוראי! אסור לך -
אני שומרת מבט על עיניו החומות והקשיחות כמו בוס גדול וחשוב, לא פוזלת לרגע.
הוא ממשיך לדבר, "איך לא עצרתי לחשוב מה תהיה דעתך? אולי תרצי שאשנה משהו עבורך? אני יכול להעביר את החפצים שאת לא רוצה לבית אחר, לצבוע מחדש את הקירות, להביא דברים לטעמך." הוא צועד אליי, מתקרב באיטיות.
אני עוצרת את נשימתי וממצמצת, מרגישה תקווה לרגע לאור דבריו. עיניי זוחלות באומללות לאורך עורו השזוף, על החליפה הצמודה ואני נועצת מבט ישיר בשרירים המושלמים שלו.
קולי רובוטי ומוקסם, "אתה מוכן לעשות את זה? חשבתי שאני בעונש..." אני עוצרת.
חיוך רחב נפרש על שפתיו, חזהו מטלטל לרגע כאילו הוא לא שולט בזה. "את הפכת לחמודה, אמרתי לך את זה?" הוא כל-כך קרוב לפתע, שאצבעו גונבת קבוצת שיערות מאוזני והוא מלפף אותה.
אני בועלת את רוקי. "אתה לא... לא התכוונת לזה, נכון?" אני נאנחת, ליבי מתכווץ בכאב.
בטח שהוא לא יבוא לקראתך, אידיוטית. למה אני כל-כך סתומה? האם ההתאהבות הרסה את כל הקשיחות שלי, החלישה אותי והשאירה פירורים?
הוא עוצם את עיניו לרגע ומתרחק, צועד לתוך משרד משעמם, חסר צבעים ומלא בלבן.
אני נכנסת אחריו כמו רובוט חסר משמעות.
קולו חוזר לקול של בוס כשהוא מדבר, "את אחראית על ניקיון, בישולים, ולענות לי להודעות. כל יום אני אחזור הביתה ואבצע סריקה. אם לא נקי – את תלכי לישון בחוץ, בחדר שירות. אם אין אוכל מוכן – אותו הדבר. כמובן שאסור לך לצאת בלי הוראה מפורשת או אישור חריג, את יכולה לתקשר בטלפון שאתן לך ולבצע את העבודות שלך. יש מספיק כאלו, אין סיבה לשעמום." הוא מסתובב שוב ופותח מגירה בשידה שחורה ונמוכה, שולף משם טלפון קטן וסדוק ומעביר אליי.
אני אוחזת בטלפון חזק ומחליקה אותו לכיסי. אני המומה כל-כך, וליבי נשבר עם כל מילה שנייה.
"אני עובדת אצלך... כאילו, עוזרת-בית?" קולי נשמע כאילו מגיע אליי ממרחקים, אולי עמוק מתוך האוקיינוס.
פבלו נשען על השידה השחורה ומתבונן בי.
אני בטח נראית אומללה.
"כן. תעשי סיור בחדרים, תבחרי לך איזה חדר-שינה שאת רוצה." הוא מתרחק שוב, ומתקדם אל היציאה.
אני סוגרת את כפות ידיי לאגרופי, נושמת עמוק ותוקעת מבט ברצפה המבריקה.
לא להתעצבן, קטרינה. המשימה היא להשיג את האמון שלו, את הנסיך שהוא היה לפני שבגדת באמונו – ולספר לו את כל האמת. כל האמת.
"אה וגם-" קולו מבהיל אותי כשהוא חוזר לפתע, אך אני לא מרימה אליו מבט.
כל מה שמתחשק לי זה להכות אותו כרגע, להעיף עליו את כל הבית ולברוח מהמדינה. אבל זה לא מציאותי, אז אני נושמת עמוק שוב ומחזירה לעצמי את השליטה.
"אסור לך להיכנס למשרד שלי. הוא נעול, אבל אל תנסי לעשות טריקים."
אני מרימה את ראשי ונועצת בו מבט. "אם אני ארצה לפרוץ, אני פאקינג אפרוץ, ואתה לא תגיד לי לא לעשות את זה." אני מתפרצת וצועדת צעד אחד קדימה באיום.
חזי עולה ויורד בנשימות שנועדו להרגיע אותי – אבל זה לא עובד.
אני הורסת את זה.
הוא מרים גבה משועשעת, "אני כן אגיד, והינה אני אומר לך-" הוא צועד חזרה אליי ורוכן אל אוזני בדממה מוחלטת, רק נעליו המהודרות נשמעות.
"אל תמרי את פי, כי התוצאות לא ישמחו אותך, או אותי. ואל תאכזבי אותי. בערב אחזור עם מתנה יפה." הוא מלטף את לחי בחום ורוכן ממש-ממש-ממש קרוב.
שפתיו מרפרפות על לחיי ברוך.
ליבי מחסיר פעימה וכל שרירי נדרכים.
אני נושפת בחדות ועוצמת עיניים בזעזוע. כולי צמרמורות.
מתנה?
אני מתעלמת מהסקרנות, פוקחת עיניים כשהוא מתרחק מעט, ומביטה עמוק בעיניו החומות ומחפשת את הניצוץ, אך אין שם כלום ששייך לי עוד.
הוא מחק אותי.
הוא מחק את זאת שהייתי עבורו, אבל הוא לגמרי צודק ברגשותיו, כי מי שהייתי הייתה שקר אחד גדול.
עיניו לא משקפות לי חזרה את מי שהוא – רק מראות לי את הבוס הנוקשה שמתרכך קצת עבורי, כי הוא לא רוצה לרצוח אותי.
במהירות שאני לא מעכלת הוא כבר נעלם ממני, נעליו רוקעות במסדרון ודלת הבית הגדול נשמעת בטריקה קלה.
אני לבד בבית המוזאוני הזה, ואני רוצה לעלות לגג ופאקינג לקפוץ.