המשחקים שלנו

פרק 31

"אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס, אם לא יהיה לך את האומץ להיפרד ממראה היבשה."
נ.מ - קטרינה באקר:

כל גופו השרירי נצמד אליי, אני מסוגלת להריח אותו, לנשום אותו – הוא הופך לעולם שלי בין רגע, ואי אפשר לראות כלום מלבד את החזה החשוף שלו, שמבצבץ תחת חולצה שחורה מכופתרת.
נשימותיי מתגברות ואני מרימה את מבטי אליו. יוצרת קשר עין חד.
העיניים שלו יפות כל-כך, כהות באופן מושלם. פניו המשורטטות מדוייקות ומרהיבות כמו פנים של פאקינג אל- וכל מה שאני רוצה זה להסתער עליו ולהפוך אותו לשלי.
פבלו לוחץ את אצבעותיו על צווארי, בכוח אך ללא כאב. עיניו נדלקות למראה שלי תחתיו, לכודה ומתנשפת מתחת לדמותו הגברית והחזקה.
מה הוא חושב שהוא עושה?
ולמה, לעזאזל, זה נעים לי?
"תבטלי את החסימה," נוהם, שפתיו מתקרבות לשפתיי במתח שורף. הוא כמעט מתחכך בי ומצמיד בין שפתינו.
אני נאבקת למצוא אוויר לנשימה בין גופינו הצמודים. כל האווירה משתלטת ומסחררת אותי כך שאני כמעט שוכחת מה קורה.
אני נזכרת איך שחסמתי אותו אחרי שאמרתי לו לא להתקרב לשפתיים שלי שוב, והינה הוא עושה ההפך ממה שאמרתי.
גבר שרק עושה צרות, כבר אמרתי את זה?
למה הוא לא יכול להיות פחות... פחות חתיך, לוהט, מושך ומתגרה? וכשאמרתי שהוא אידיוט, הינה הוא מוכיח את זה –
פוגש אותי אחרי שאני חוסמת אותו ודורש שאבטל את זה.
אני לא רוצה לבטל.
"לא." אני מנידה בראשי, חיוך מתגרה עולה על שפתיי. הוא נועל את לסתו, נראה כאילו ישבור שיניים אם לא אבטל את החסימה.
זה עד כדי כך משפיע עליו?
"קראת את ההודעה שלי, נכון? תתרחק ממני." אני מניחה את ידיי על חזהו, דחף בלתי רצוני עולה כמו זרם אל אצבעותיי וממש מתחשק לי לקרוע את החולצה שלו ולחשוף את כל החזה השרירי שהוא מסתיר מתחת.
אני יכולה לדמיין את חום גופו תחתי, את אנחות העונג שלו כשאחליט לחצות את הגבולות שלי...
תרסני את עצמך, קטרינה.
הוא המניאק בסיפור, וצריך ללמד אותו לקח.
מי הוא שיגיד שאני לא נשית?!
"קטרינה..." קולו הצרוד נמוך ומזהיר. בטני מתהפכת עם מליוני פרפרים מציקים. "נתתי לך את המספר שלי כי אני רוצה לדבר איתך. תבטלי את החסימה." פוקד עליי ונצמד עוד יותר, מצמצם את הפערים הקטנים שנשארו בינינו. ברכו שבין רגליי כמעט נוגעת בי שם, באיברי שמתחיל להירטב ממש.
אנחנו נחצה כאן גבול שאין מנוס ממנו, ואני אשבור את העקרונות שלי. אני חייבת לזכור שהוא אחראי לרצח המשפחה שלי.
קול חנוק נפלט ממני ללא שליטה ואני עוצמת עיניים בכוח. "דבר איתי עכשיו. אני לא מבטלת את החסימה." אני לוחשת בעקשנות, כפות ידיי מלטפות את שרירי בטנו ומשרטטות את הצורה שלו.
כל-כך קשה וחם בין ידיי.
הלוואי שיכולתי ללקק כל ריבוע, כל שריר משורטט וחם של עורו השזוף. לענג אותו ולנשק אותו עד שימאס לי. עד שאשכח אותו לחלוטין.
פבלו מתמסר לליטופים שלי ולידי השורפות מהמגע עליו כאילו היו דבר תקין, כאילו היו משהו שהוא משתוקק לו.
"לא... אני צריך לדבר איתך כל הזמן." קובע. קולו נמוך ולא מעובד, כאילו הרגע קם.
בטני מתכווצת ואיברי פועם ומציק לי. אני סוגרת את רגליי על ירכו, ונועלת אותו על גופי. שיט, עכשיו אין שום דבר שמסתיר את התשוקה שלי, בטח לא כשאני כמעט יושבת על רגליו החזקות ורוכבת עליו.
"אני לא רוצה לדבר איתך." קולי חלש כשאני מנידה בראשי, פוקחת עיניים ומביטה בעיניו השחורות-חומות, כל-כך מרהיבות ביופי מהפנט שאני טובעת בתוכן.
הוא מביט בי כאילו כל החיים שלו מתרכזים בתוך  עיניי הירוקות, כאילו אני מרכז היקום שלו.
מה קורה לנו, למה אנחנו לא מפסיקים את הרגע הזה והולכים כל אחד לחיים שלו?
"אל תשלח לי פרחים ואל תסתכל עליי ככה. תפסיק." אני נועצת את ציפורניי במותניו, מנסה לדחוף אותו הרחק ממני.
הוא מרים את ידו מצווארי, לא מתרגש מהדרמות שלי ומלטף את לחי, מעביר את אצבעו על הסנטר וזוקף את ראשי בעדינות שלא אופיינית לו.
נראה כאילו כשהוא באינטימיות איתי, הוא עדין יותר... כאילו הוא מעריך אותי בפרטיות.
שקר, שקרן, הוא משחק בי כמו שהוא משחק בכולן. אני לא אפול לתוך העיניים היפות והגוף החטוב שלו.
"נעלבת בגלל מה שאמרתי בפתק, חייזרית?" שואל ברצינות והתחשבות, שפתו עוברת בזהירות על שפתי התחתונה ומורחת מעט מהגלוס.
לעזאזל—
הגוף שלי פאקינג עולה בלהבות מהקול הסקסי שיוצא מהגרון שלו, מהגוף שלו, אני לא יכולה שלא ליפול לתוך העיניים שלו.
"התכוונתי שאת לא עדינה, שאת אישה חזקה. לא רציתי לפגוע בך." הוא כל-כך מדויק, פוגע עם חץ ישירות בלב העניין. בלב שלי.
אני ממצמצת כאחוזת כישוף בין ידיו, מנסה להחדיר את ציפורניי עמוק יותר בבשרו מתוך דחף.
אני בטוחה שאני מסמנת את עורו עכשיו, וזה הדבר הכי טוב שעשיתי בכל חיי האומללים.
"וגם, סתם שתדעי... אליה בחרה את הפרחים כי היא לא מאמינה למה שאמרת לה והחליטה שאני צריך לעשות את הצעד."
מה?
אליה בחרה את הפרחים?
חשבתי שהוא פשוט מנסה לעקוץ אותי בפתק, מנסה לפגוע בי בכך שמראה לי חיבה בדרך הכי לא אופיינית למישהו כמוהו.
אבל עכשיו הכל מסתדר לי.
זו אחותו... אליה שלחה לי את הפרחים והוא היה אידיוט גמור.
אני מורידה את מבטי לשפתיו ומלקקת את שלי.
אני לא אומרת דבר.
"למה שתקת?" הוא לוחש, ידו השנייה עוטפת את מותניי וחודרת מתחת לחולצה.
מה הוא מתכוון לעשות?
נהיה לי כל-כך חם... הנשימות שלי כבדות וליבי הולם על חזהו.
"לא צריך, אל תעני לי."
ובצעד שמשתק אותי ומקפיץ את הדופק שלי לעננים, הוא יורד בצלילה אל צווארי, מטה את ראשי להישען על הקיר ומתחיל לנשק את צווארי.
"אמממ...." אני בולעת את הגניחה הבלתי נשלטת שלי ופוערת את עיניי בהלם.
תחושת שפתיו החמות על עורי מעוורת וממיסה אותי לתוך זרועותיו.
קח אותי.
הגוף שלי דורש את זה, אני דורשת את זה.
פבלו מצליח להסיט אותי מהתוכנית שלי. הוא מוצץ את העור שמתחת לאוזני, מוצץ בכאב מענג...
ברכו נלחצת אל בין רגליי, נוגעת באיברי בלי להסס והוא עושה איתה תנועה קצרה ורכה לצדדים.
פאק...
איברי מתחיל לפעום על רגלו ועיניי נעצמות בהנאה.
כן... תמשיך.
הלוואי ויכולתי לומר את זה בקול מבלי להרגיש חלשה.
ידיו החזקות והחמות מלטפות את מותניי ומטות את אגני קדימה ואחורה.
הוא מעודד אותי לרכב עליו באמצע רחוב ניו יורק.
כמה זה משוגע? כמה שנינו משוגעים?
"פבלו..." אני לוחשת בעירפול חושים וידיי חודרות אל שיערו הנעים.
הוא לא עונה לי, ממשיך לרדת אל עצם הבריח ואל המחשוף שלי. "את מדהימה, אמרו לך את זה?"
לא, לא אמרו לי, אבל מהפה שלך זה נשמע כמו הגבר הכי מדהים בעולם.
אולי כל דבר מהפה שלך יהיה מדהים.
אני מכניסה את אגרופי לתוך פי ועוצרת את הגניחות. איברי משתפשף על ירכו באיטיות לא מספקת וכל מה שאני רוצה זה לרכוב מהר יותר, לגמור עליו ברגע זה.
"את יכולה לזוז, קטרינה. זוזי עליי." נוהם.
נשיכה עדינה משיניו בצווארי קורעת ממני גניחה. "אהה..."
"כן, בדיוק ככה." לוחש בקול נמוך.
אני מניעה את אגני עליו בתנועות דחיפה, משחררת את הרסן ומשתפשפת חזק יותר.
הדגדגן שלי פועם עליו, מתכווץ... וחום משכר נבנה בבטני.
אני צריכה לגמור-
"תמשיכי, כן. תגמרי עליי."
"אנחנו באמצע הרחוב, פבלו... אי אפשר." אני ממלמלת, סומק עולה על לחיי ושפתיי נפשקות לשאיפת אוויר.
"אני לא מקשיב לחוקים, ממתי את מקשיבה להם?"
אנחנו נשמעים כאילו נכנסנו ללופ אין-סופי של רדיפה.
הוא מניע אותי עליו ונועץ במותניי את ידיו, מתפתה לעטוף את התחת שלי בחום שלו אבל נסוג בכל פעם.
אני סוגרת את רגליי על ירכו. "תעשה שאגמור, פבלו..." אני מושכת בשיערו ומרימה אליי את פניו היפות.
עיניו נוצצות בתשוקה אפלה כלפיי ובוהות בעיניי הפעורות רגע לפניי שנושך את שפתו. "כרצונך." נוהם ומתנגש בשפתיי כמו תאונה יפהפייה.
לשונו דורשת את הטעם שלי וחודרת פנימה.
ללא עדינות.
אני מנשקת אותו חזק ובאלימות ואוחזת בכתפיו, שורטת אותו בציפורניי מבעד לחולצה.
רגליי רועדות, ואני גומרת בגלים מענגים.
"אהה! כן!"
הוא נושך את שפתי התחתונה בין שיניו ודוחף אותי על הקיר. "אני מת. אני גמור. " ממלמל.
חציתי את הגבול המזוין בראשי ועשיתי את המעשה הכי אסור, שנשבעתי שלא אעשה... ואני לא מתחרטת בשיט כמו שאני אמורה להתחרט.
אני מתנשפת, "וואו, אלוהים אדירים...." עיניי נעצמות, מרפרפות על לחיו.
הקרבה, החום... רגליי הרועדות והאווירה - הכל שובה אותי בזרועותיו ומרתק אותי למקומי.
אנחנו שותקים במשך זמן רב.
שתיקה נעימה.
הוא עדיין לא נראה רגוע, ואני מניחה שיש לו זקפה שקוראת לי.
הלוואי שיכולתי להכניס אותו לפה שלי באמצע הרחוב, להוכיח לעולם כמה שאני משוגעת.
אבל אסור לי להמשיך.
הנזק הזה נעשה, אבל אני יכולה לעצור את זה מלהתגלגל לכדור שלג ענק יותר.
"אני רוצה שתבואי איתי לאליה..." לוחש לאוזני ומסיט כמה שיערות שחורות מפניי. "אני צריך שתפגשי את המשפחה שלי."

הא? מה?!
רגע, אולי התחרשתי?

אני מרגישה... מבולבלת.
"מה?!"
מי לוקח אישה להכיר את המשפחה אחרי מזמוז על קיר וגמירה על יבש?
אני טועה בניתוח המצב?
אני לא אמורה לפגוש את המשפחה שלו כאילו אנחנו מנהלים מערכת זוגית של חצי שנה ויוצאים לדייטים וישנים ביחד בלילה ואוכלים ארוחות בוקר-
"אני יודע שזה הזוי," מלטף את לחיי, "אבל אני צריך להוכיח לאליה שלא קורה בינינו כלו-"
הוא רוצה לרמות את אליה? האם מה שקרה עכשיו... זה כלום?
"-לשקר לה." אני קוטעת אותו בכעס.
לא קורה בינינו כלום?
"כן. את תבואי איתי לארוחת ערב איתם כדי להשתיק אותה. שקר קטן בשביל השלווה שלי." אני שותקת. אין לי מה להגיד.
אני כל-כך מבולבלת... מצד אחד לשמוע אותו אומר שאין בינינו כלום אחרי שגמרתי עכשיו עליו, ומצד שני אני אמורה להסכים איתו כי אני אמורה לומר שגם לא קורה בינינו כלום.
בא לי לקפוץ מבניין, זה נשמע פתרון מושלם למצבי הקשה.
"בתמורה..." הוא ממשיך ללטף את פניי, שפתיו משאירות נשיקה על מצחי. "אני אשחרר אותך, לא אציק לך עוד."

וואו, הוא יודע איך להכאיב לאישה... אך אני לא מרגישה פגועה.
אני יודעת שהוא משקר. שקרן.
הקאפו לא משחרר אנשים מידיו בקלות, הוא כמו השטן. הוא צריך לדעת שאני חכמה יותר מזה.
"תסכימי לי בהודעה, אחרי שתבטלי את החסימה." מחייך אליי.
אני מחניקה גיחוך.
הוא כמו ילד שובב שמציק לי.
"אם לא תשלחי לי כלום עד מחר בבוקר אני אבין שאת מסרבת... אני מציע שתשלחי הודעה." הוא מתרחק ממני ורוח קרה מלטפת את גופי הרועד.
אני מזדקפת ונעמדת שוב על רגליי.
"אתה מטורף." אני מאשימה אותו.
פבלו מחייך שוב, "יש דברים שאני לא יכול להתווכח איתם, חייזרית יפה." והוא מפנה לי את גבו הרחב... פונה לרחוב השני ומשאיר אותי בסערת רגשות, מבולבלת ורועדת בפינת הרחוב.

וואו, הפתעתן אותי לטובה היום עם ההצבעות, בעיקר התגובות המחמיאות שלכן שגרמו לי לחיוכים ענקיים.
תודה!❤️❤️