המשחקים שלנו

פרק 36

אנחנו לא צריכים קסם כדי לשנות את העולם, אנו כבר נושאים בתוכנו את כל הכוח שאנו צריכים.
נ.מ - קטרינה באקר:

לא חוקי ראשי: רדי לחניון של הבניין בשבע וחצי. אליה כבר מתגעגעת אלייך.
אם הוא מתכוון לזה שהוא מתגעגע אליי...
לא, הוא לא.
אני ממציאה לעצמי סיטואציות בתוך הראש שלי כבר מאתמול בערב. אני מדמיינת אותו מזיין אותי ברכב שלו אחרי הארוחה, נוגע בי בלי רסן לראשונה... ואני מאבדת את הראש.
אני מנסה להעלות את המשימה שוב - אני צריכה לתפוס את הבן שלו, לחטוף אותו ולהפחיד את פבלו. שיחשוב שלא נשאר לו דבר, שיחפש אותנו בכל רחבי ניו יורק ויגיע למסכנה שהכלבה הראשית, זאת שגנבה ממנו, פיתתה אותו ונגעה בו... היא הכלבה הראשית במשחק.
אבל ליבי ההולם חזק וברור בחזי כשאני משחזרת את אירועי אתמול בערב שעתיים לפני שבע וחצי, אומר לי שהגוף לא מסכים איתי. אני כמהַה אליו, אני צריכה אותו. וזה דפוק.
אני: מחכה לפגישה שלנו אחרי הארוחה, כשתוכיח לי שאני צריכה להישאר.
זה היה ההסכם, אם אני אבקש ממנו ללכת... הוא יניח לי להיעלם, להתפוגג באפלה שלי שוב.
אבל איכשהו, בתוך כל הרגשות השליליים בעולמי, הוא הפך למקור של אור בליבי.
המשימה שלי פוערת חור עמוק בחזה שלי, אבל אין לי כל ברירה.
לא חוקי ראשי: לא תתחרטי על זה, מבטיח.
אני אתחרט.
על כל שנייה אני כבר מתחרטת.
לצפות בך – טעות.
לדבר איתך בחיבה – טעות.
לגעת בך – טעות, טעות, טעות.
לעשות סקס איתך... אמממ... זה כמו עסקה של השטן, וזה הדבר הכי כיף להניח את ליבי המרוסק בתוך ידיו האפלות.
הריגוש עולה כשאני מתכוננת ליציאה, אחרי מקלחת חמה, איפור מושלם ואחרי שמרחתי את כל גופי בקרם גוף בריח וניל מפתה.
אני מסרקת את שיערי השחור והרטוב עד לתחת, מורחת עליו קרם ועושה פן.
רעשי הפן מביאים את איימי לחדרי.
היא פותחת את הדלת ומסתכלת עליי בעיניים בוחנות. "לאן את הולכת?" חוקרת.
"לפבלו," אני מחייכת בזדוניות, "זוכרת שאמרתי שאסתדר בעצמי?" אני שואלת אותה.
היא מהנהנת קלות.
"אז יש לי הרבה מידע, והמון תכנונים. בקרוב אנחנו עפות מכאן." אני מחייכת לעצמי דרך המראה. חיוך מזויף, כי אני שקרנית, רמאית ורוצחת. כמות המסכות שיש לי הן אין-סופיות, אבל זה הופך את המשחק למעניין, למרגש, ובעיקר – למרכז חיי.
המשחק הזה הוא משחק חיי, כל החיים חיכיתי לנקמה בקאפו של ניו יורק, האיטלקי המחורבן... בגלל ששלח מתנקש לבית הוריי התמימים.
טוב, לא הוא שלח, אבל אבא שלו כן.
והיום אני אשב עם כל המשפחה הזאת לארוחת ערב, כמו חברה ידידותית שלא רוצה לגרום להם להתקף לב.
"לאן נלך? לא תכננו לאן עוברים אחרי שהכל יסתיים."
"תעברי לאן שאת רוצה," אני מושכת בכתפיי, מורידה את החזייה שלי ומחליפה לחזייה בלי רצועות בשביל שמלתי. "אני אזמין לי את הטיסה הכי קרובה כשאגיע לשדה תעופה. את... תעשי מה שאת רוצה, רק אל תישארי כאן."
אין צורך שאני ארגיש דאגה כלשהי כלפיה כשאני אעלם.
"אז אנחנו לא נלך יחד..." היא לוחשת בהבנה, הכאב שמבזיק בעיניה לא מתחמק מעיניי בזמן. "בסדר. בהצלחה היום בערב. תפילי אותו מהרגליים."
"בהחלט." אני נכנסת לתוך שמלה שחורה ומבריקה, כתפיים חשופות ומגיעה טיפה אחרי התחת. אני לוקחת ז'קט עם משבצות בצבעי בורדו ושחור, לובשת אותו ומתכוונת לצאת.
עכשיו שבע ורבע.
אני חוטפת תיק שחוק קטן ויוצאת ביחד עם איימי לכיוון הדלת.
היא צועדת לסלון ונופלת על הספה באנחה מאוכזבת, פיה קוצץ ציפורן ועיניה מתמקדות בתקרה.
"נתראה בבוקר," אני מנופפת לה לשלום וסוגרת את הדלת, לוקחת נשימה עמוקה וצועדת אל המעלית.
אני אהיה בסדר, אצליח לרדת במעלית בשלווה ואחכה לו שיגיע לאסוף אותי.
זה יהיה יותר מבסדר.