המשחקים שלנו

פרק 25

אף פעם אל תשכח להזכיר לאנשים כמה שאתה אוהב אותם.
נ.מ - קטרינה באקר:

"וואו, ברצינות?" איימי נוחרת בבוז.
אבל אני? אני בהלם טוטאלי. אני בוחנת את הבניין רב קומות, בולעת את רוקי בלחץ ומקלפת את עור אצבעותיי.
"משהו לא מוצא חן בעינייך, חייזרית?" קולו לוחש לאוזני, כמעט בהתגרות.
למה הוא נצמד אליי כל-כך? הוא צוחק עליי?
טוב, גיליתי לו את החולשה שלי אליו בנשיקה העדינה ההיא... יכול להיות שהוא משתמש בזה נגדי.
אני בועלת את רוקי ומותחת את צווארי לאחור. "לא מוצא חן בעיניי? חשבתי שאתה לא שואל אותנו כלום בנושא..." מלמלתי, ממשיכה למצמץ בשוק.
הבניין שאני עומדת מולו גבוה בצורה מפחידה... כמעט לא נגמר, ונראה בן מליוני קומות. יש חצרות כמעט בכל קומה, עם בריכות קטנות. הכניסה לבניין מהודרת ומפונפנת ברמות – גמדי גינה קטנים, עציצים ופרחים סגולים מפוזרים באדניות. חלונות רחבים בצורה מעוגלת, אפשר לראות את הווילון הלבן בקומה הראשונה, קשור בצורת פרח יפה. אלוהים... המקום הזה זה מעבר לכל גבול, הוא יפהפה, מפנק, מדהים. אני לא יכולה להישאר כאן.

"את צודקת. רק שלפי הפה הפתוח שלך והעיניים הגדולות... את רוצה לומר משהו." העיר. ידיו בתוך המכנס המחויט של חליפתו והוא צמוד אליי מאחור, כמעט נוגע בי.
הידיעה שהוא לבוש שם בחולצה מכופתרת לבנה, מעט פתוחה בחזה ונותנת הצצה לעור השזוף והחלק... בא לי להסתובב אליו ולראות.
שלא לדבר על הריח המטריף שלו, שנותן לי אשליה כאילו הוא ממש עליי. הז'קט שלו עוטף את כתפי ומגן עליי מהרוח.
"טוב נו, בואי ניכנס." נאנחה איימי, "לפחות לא צריך לשלם כאן." העירה והעבירה יד בשיערה הארוך.
אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך לזוז. אני בקושי בולעת את רוקי, בקושי נושמת. עיניי בוחנות את הבניין הענקי שוב ושוב ולא מצליחות לעכל אותו.
למה הוא עושה את זה?!
"קטרינה-" הביטה בי איימי מלפנים, עיניה החומות מוצרות בזעף.
שמעתי את גיחוכו של פבלו מאחוריי, רגע לפני שהניח את ידו על כתפי והצעיד אותי יחד איתו אל הכניסה לבניין.
כל הקרבה הזאת... רק בגלל שהוא נישק אותי?
אם כל גבר שנישקתי היה מביא אותי לבניין כזה הייתי הופכת לזונה מזמן.
אנחנו צועדים יחד, ישר אל הדירה הראשונה מימין. דלת לבנה עם ידית בצבע זהב, עגולה. איימי פותחת אותה בסיבוב קל אחרי חשיבה של ׳איך לעזאזל פותחים את זה?׳ ואחרי זה היא מובילה אותנו פנימה.
פבלו מושך אותי אליו רגע לפני שאני נכנסת לבחון את הדירה, ידו עולה אל סנטרי ומרימה את פניי להביט בעיניו. האגודל שלו... פאק, אני מתחרפנת מכל דבר שיש בו וזה מסיח את דעתי.
"הבנתי שאת בהלם. בסדר. אבל תתחילי להתעורר על עצמך. יש טלפון חדש על השיש, בגדים חמים בכל ארון וכל דבר שתצטרכו. אני רוצה לשמוע ממך, מובן?" אומר באטיות.
הוא קנה לי טלפון חדש?
הוא הביא לי דירה שלמה ללא שקל, בזמן שאני גנבתי ממנו כפול מהדירה הזאת.
מעניין מה הוא היה עושה אילו היה יודע.
"כן, קאפו." אני מהנהנת, קולי נמוך.
פבלו מחייך, עיניו נראות מרוצות. "את לא תקראי לי ככה עוד הרבה זמן, אני מבטיח." רוכן אליי ומשאיר נשיקה חמה, מפתה ורטובה... על הלחי.
אני משתנקת, אך הוא לא מגיב לזה, מבזיק אלי חיוך שובב ויוצא מהבניין.
מה זה היה? למה הלב שלי פועם כאילו רצתי במשך שעות והברכיים שלי דורשות לוותר ולרעוד?
"את באה?! תראי מה קורה פה!!" צעקתה של איימי נשמעה מבפנים.
העברתי את ידי על פניי והסתובבתי, גררתי את המזוודה שנשארה ליד הדלת לתוך הדירה וסגרתי את הדלת הלבנה.