המשחקים שלנו

פרק 21

בסוף זה לא ישנה כמה נשימות נשמת אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה
נ.מ - קטרינה באקר:

הגעתי למסקנה שאני צריכה בדחיפות להשתחרר טיפה, לצאת מהראש שלי, ולזרום. אז במהרה רצתי לחדרי והתחלתי להתארגן.
אני לבושה בחליפה כתומה יפה, הטופ עוטף את החזה שלי בדיוק, הבטן שלי חשופה ומכנסיי הגבוהים מעל הפופיק נצמדים לאגן עד לירכיי, ומשתחררים באזור התאומים. יש לי תיק צד קטן מעור שנמצא עכשיו בין רגליי כשאני נוהגת למועדון שאיימי בחרה. ראשי מסוחרר מעט.
אני לא יודעת מה אני עושה, אולי טעות נוראית שתהרוס לי את התוכניות, ואולי משהו שישחרר אותי מהכלא שבמחשבות.
"את חושבת שיש הרבה אנשים עכשיו?" איימי מפוצצת בלון מסטיק מחוץ לפיה בקולניות. היית לה ירידה בסוכר והיא הייתה צריכה משהו מתוק, אז עצרתי בצד וקנינו. כל הדרך היא רק העירה לי על זה שאני לא לובשת שמלה, אבל לא מתחשק לי.
"אני לא חושבת, אני בטוחה." אני מגלגלת את עיניי, מאיטה ברמזור ומפנה אליה את ראשי. "תביא לי מסטיק, כלבה רכושנית. ותפסיקי לפוצץ אותם באוזן שלי." אני אומרת בכעס.
איימי מחייכת אליי, כולה מאורגנת בשלמות ליציאה. שיערה השחור אסוף לקוקו גבוה ומתוח, שמלתה צמודה ומנצנצת בלבן. המחשוף שלה לא עמוק אבל חושף את עורה הכהה. השמלה מגיעה טיפה אחרי התחת שלה ומסתירה כמה כלי נשק - אני חושבת שיש שם כלי נשק, אם כי לא ראיתי מה היא מסתירה.
אני מסתירה בכל מקרה, המון.
"תפסיקי להתלונן כל-כך הרבה, חייזרית." מגלגלת את עיניה החומות, מוציאה שני מסטיקים ומניחה בידי.
אני מחליפה הילוך וממשיכה את הנסיעה ברכב הישן שיש לנו. הוא לפעמים עושה בעיות, אבל הוא אחלה של רכב, לפעמים אני מדברת איתו ומעודדת אותו פאקינג לנסוע, ואם זה לא הולך אני מכה אותו בהגה כשאני תקועה בשום מקום.
בכל מקרה, אחלה של רכב.
"אני לא מתלוננת."
"אז למה השרירים שלך מתוחים כאילו את רוצה להרביץ למישהו?"
כי אני רוצה להרביץ למישהו.
"איזה שירים? אני יכולה לשים לך איזה שיר שאת רוצה." אני מתחמקת ממנה בחיוך מסנוור ומפעילה את הרדיו הצולע שלנו, מוצאת תחנה עם מוזיקה רעשנית של גיטרות ותופים.
היא מתכווצת בבהלה כשלא מוכנה לקולות.
"אני שונאת אותך!" היא מניחה את ידיה על אוזניה ומביטה בי בכעס.
אני מחייכת בהנאה, "כבר הגענו, תשנאי אותי כשנחזור לבית." אני עושה פנייה חדה ומטלטלת את הרכב כשאני יורדת לחניון הפתוח.
מלא רכבים ממלאים את האזור. מעל המועדון אורותיה של ניו יורק ברורים וצעקניים. שמות של חנויות, מפורסמים מצולמים, פרסומות... ולכל זה מתווסף רעשי ניו יורק –
קולות המכוניות שצופרות לי מאחור, האנשים השיכורים שחוצים את הכביש, מוזיקה חזקה מתוך המועדון שמולי המואר באורות אדומים ופולט עשן לבן, כמעט כמו מפעל.
"וואו..." לוחשת איימי בהתפעלות, עיניה נפערות ולסתה נופלת מעט. "איזה מקום חרא."
אני מחניקה את צחוקי, "חשבתי שאת אוהבת חרא," אני נועצת בה מרפק ומביטה בכעס ברכב שמאחורי.
פרארי שחורה נמוכה, ואני לא מצליחה לראות מי הנהג או הנהגת שמעיזים כל שנייה להעיר לי.
אני מחכה שבחורה חמודה תצא מהחנייה שלידי בזמן שהיא בוכה ומנגבת את לחיה, אולי בחור שבר את ליבה, נסיכה קטנה עם לב שבור.
"אוף נו, הינה- חתיכת מניאק, תעבור!" אני צופרת צפירה ארוכה ומוציאה החוצה יד בהתנשאות.
הפרארי לא נענה לדרישה הלא אילמת שלי, ממש לא אילמת, וממשיך להרים אורות גבוהים, לשחק איתי.
בינתיים החמודה ממול יוצאת מהחנייה שלה.
אני ממתינה בסבלנות ונכנסת לחנייה במהירות.
"את נוהגת כמו אישה בת שבעים." מציינת איימי.
"אישה בת שבעים עדיין נוהגת?" אני שואלת בהיסח דעת, פותחת את דלת המכונית הלבנה ויוצאת החוצה. שיערי השחור עף ברוח ונמשך לי על הליפסטיק ששמתי.
"שיט, לעזאזל..." אני ממלמלת.
"אני חושבת שכן, אלא אם כן היא עיוורת או חירשת." משיבה לי איימי כשהיא יוצאת מהרכב וטורקת את הדלת יחד איתי.
אני אוספת את שיערי וצועדת לצידה על המדרכה לכיוון המועדון. הרוח שורקת באוזניי והשירים החזרים מהמועדון מהדהדים לי בחזה.
"אנחנו מתכננות לחזור הביתה היום?" אני מגיעה לעיקר.
אני לא יודעת מה לעשות, בחיים לא הלכתי למועדון וחזרתי בלי לעשות שם משהו מעבר ללרקוד, בלי להימרח על מישהו ספונטני או לפלרטט... אבל עכשיו זה פשוט מרגיש לי תקוע ולא נכון.
לעזאזל איתי ועם המוח שלי, הם לא עובדים לאחרונה.
"אני לא חוזרת. את יכולה להביא מישהו הביתה אם את רוצה." מציעה איימי, לא מבינה למה שאלתי וחושבת שזה מגיע מכוונה אחרת.
ברור שזה יגיע מכוונה אחרת, קטרינה, למה שתלכי למועדון אם לא למצוא זין טוב?
אין לי מושג!
"כן, מישהו הביתה..." אני ממלמלת בדיוק כשאנחנו נכנסות, רעשי המוזיקה הופכים את בטני ופועמים בגופי, ריח הסיגריות והאלכוהול החריף מסחררים את ראשי.
אני חייבת להיכנס לאווירה הזאת, לתת לעצמי להנות.
"אני הולכת לבר," אני צועקת לאיימי באוזן וצועדת לבר בעקביי השחורים.
נשים מעבירות עליי את מבטן החוקר בדיוק כשאני ניצבת מול הברמן, שולפת שטר ומחייכת קלות. "אשמח לערק אשכוליות, תודה." הוא מביט ישירות לתוך המחשוף שלי, מבטו בקושי עולה לעיניי כשהוא לוקח את השטר מידי בשתי אצבעות זריזות ומעלים אותו בכיס האחורי שלו.
האישה שמשמאלי מתפתלת באי נוחות ורוכנת לחברה שלה, מתלחששת איתה.
אני נושמת את ריח הסיגריות, מביטה סביב על כל האנשים שקופצים ברחבה ומנסה להיכנס לעניינים, אבל לא מצליחה.
'צאי לי מהרכב,' הוא דרש בכזאת טוטאליות, ואני לא יודעת איך להתנער מזה. חתיכת מניאק, חתיך ורשע, לא יכולת לומר לי כמו פאקינג ג'נטלמן מזויף, שאתה תשמח שאצא? למה להשאיר אותי עם רגשות אשם, כאילו עשיתי לך משהו?
הברמן שם את המשקה מולי ומחייך אליי חיוך צדדי וערמומי.
אני בוחנת אותו בחזרה למרות כל תחושותיי.
שיערו ג'ינג'י כהה, מלא ומסורק לאחור בג'ל, הוא לובש חולצה לבנה וג'קט גינס בהיר, זקנו קצר והוא מעביר עליו את אצבעותיו בזמן שמכין את המשקאות עם הגב אליי.
הוא לא שרירי, כפות ידיו לא כאלה גדולות ומזמינות מגע כמו של פבלו.
מה הוא קשור עכשיו, מטומטמת?!
אני נושמת עמוק ומסירה ממנו מבט, חייבת למצוא משהו טוב יותר.