המשחקים שלנו

פרק 16

הפסימי מתלונן על הרוח, האופטימי מצפה שהיא תשתנה, החכם מכוון את המפרש בהתאם.
נ.מ - קטרינה באקר:

לאט לאט עיני נפקחות ואני נאנחת בקול צרוד ומותש, מזדקפת על אמותיי וסורקת את הסביבה.
אני עדיין נמצאת באיזור תעשייה, הלילה עוד כאן והצרצרים התחזקו. אני מורידה מבט למקום הכואב והפועם שברגלי ומגלה שכל האספלט מסביב הפך לשחור כהה, טיפה אדום.
אני מדממת מהרגל, ויש לי קליע מזוין שזז ממש על השריר.
לעזאזל, אני לא יכולה למות עכשיו.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מנערת את ראשי ויוצאת מזה. המורה שלי לימד אותי להתמודד עם כאב, הוא נתן לי לחוות אותו על בשרי ומאז הכאב הוא כמו נמלה שמטיילת על עורי - מדגדג, מגעיל, אך לא יעצור אותי מלברוח ממנו ככל האפשר.
אני תופסת את ידית הדלת לרכב שלי ופותחת אותה בקושי רב, זוחלת פנימה כשאני על הברכיים ומתיישבת מול ההגה באנחות כאב.
אני מניעה ומורידה אמברקס, יוצאת מהמקום הזה בלחיצה חדה על הגז. הרכב חורק בשאגה אמתנית, משאיר סימני צמיג על האספלט ביחד עם הדם שלי.
אני נוסעת בחוסר יציבות, רגלי שורפת אך מתפקדת ואני נלחמת בתחושת הצמרמורת שהכאב מעביר לגב שלי.
אני מקווה שלא נפצעתי קשה... כי אין לי לאן ללכת.
אם איימי תדע שרודפים אחרי, היא עלולה לדפוק את התוכנית ולוותר על היציאות שלי, היא תתחיל לצאת בעצמה ואני לא סומכת עליה. אני סומכת על עצמי בלבד, אני מנהלת את הכל.
היא אחותי, אבל לא היינו בקשר שנים, יש לנו אינטרסים ודעות שונות. התפתחנו וגדלנו בנפרד, לעולם לא נהיה הילדות ההן שישבו על המיטה ביחד והסתכלו על כמות הכוכבים שהדביקו על התקרה.
אין לי למי ללכת עכשיו, אין לי קשרים עם רופאים שעובדים בתחום השחור באיזור מנהטן ואני די לחודה בצרה.
הרכב מוביל את עצמו לדרך שטחים, אני יוצאת מניו יורק בלי בעיות, מתרחקת.

שעות על גבי שעות עוברות, הפצע שלי מתייבש וכואב כמו גהינום. חוץ מלהתפתל ולשפוך אלכוהול שנמצא לי ברכב על הפצע, אני לא עושה כלום.
אני חורקת שיניים ומחפשת במבטי את הבית הזה, הבית עם שביל הגישה המעוצב.
במקום למצוא אותו, אני רואה ילדה הולכת בצדי הכביש, היא אוחזת בידה רצועה וכלב הולך לפניה, כלב שחור-חום וגדול.
היא לבושה בפוטר אפור-ירוק עם מספר 19 עליו, שיערה אסוף לקוקו עם בנדנה ירוקה ויפה, הגינס שלה בסגנון עתיק יותר, רחב בסוף וצמוד לירכיים שלה. זו אליה.
אני מאיטה את הרכב אחריה ופותחת את החלון, מנסה לא להפחיד אותה כשאני צועקת, "אליה, רוצה טרמפ?!"
טוב, זה לגמרי מפחיד.
לא רק שאני מציעה לה טרמפ בקול הצרוד והסובל מכאבים שלי, אני גם יודעת את השם שלה.
אליה לא מחזירה לי מבט, היא מלטפת את ראשו של הדוברמן הגדול ולוחשת לו משהו –
הם מתחילים לרוץ רחוק ממני, הכלב סוחב אותה במהירות והיא עוברת שיאים מדהימים.
וואו, היא טובה בלברוח.
לצערה, אני עם רכב.
"אליה, חכי! זו קטרינה!" אני נוסעת אחריה ומשיגה אותה, פניי חיוורות ועיניי מתחננות לעזרה.
אליה מסתכלת לכיווני סוף-סוף, ופיה נפער בהלם. "זה לא הזמן לפתוח פה לזבובים, כנסי!" אני מושיטה יד, תופסת את ידית הדלת השנייה ודוחפת אותה.
אליה צווחת ומתכווצת, "מה קורה, אישה משוגעת? למה את נראית כמו גופה?!" היא מחווירה כמו גופה בעצמה.
"תעלי את הכלב למושב האחורי ותעלי אליי פה, אני צריכה שתטפלי בי. אני גוססת."
טוב, אני לא גוססת, אני שורדת די יפה פה ולא מאבדת המון דם.
אליה מיד נרתעת ונרתמת למשימה, ידיה רועדות כשהיא מכניסה את הכלב לספסל האחורי, מושיבה אותו שם ועולה לצדי. "אל תסעי מהר, בלי ברקסים. הכלב שלי מאחור." היא פוקדת, סוגרת את הדלת ומתיישבת לצדי.
אני שטה על הכביש, מנסה להאט ולהציץ על הכלב מהמראה מדי פעם. "תחבושות בתיק שליד הרגליים שלך, פנצטה מברזל ואלכוהול נמצאים ליד התחבושות."
אני מסובבת את ההגה, מוצאת את הבית של פבלו בהמשך.
הוא קרוב, קטרינה, הוא יעזור לך.
זה לא שיש לו ברירה, נכון? הוא שם אותי בבית שלי ואמר לי להתקשר... הבעיה היא שאין זמן עכשיו והטלפון הישן והבקושי מתפקד שלי זרוק בספסל האחורי, ליד הכלב המפחיד.
"מה פנצטה?!" עיניה החומות והבהירות נפערו כל-כך שחשבתי שיפלו לי לידיים.
"יש לי... יש קליע בתוך ה... בפצע..." אמרתי בקול כאוב והתפתלתי במושב, מסובבת את ההגה בפניה חדה לכיוון פבלו.
"אוקי, אוקי... אנחנו צריכות להוציא..." היא שלפה את הפנצטה, לקחה אלכוהול וטבלה את הפנצטה בתוכו בזהירות, לוקחת את הזמן.
"אני קצת סובלת כאן, אליה, תוכלי למהר?" גערתי בה ונעלתי את לסתי.
"הינה," ידה התמקמה על ירכי, מעל הפצע. היא לחצה מעט, הכאיבה לי, ושמה את הפנצטה מעל הפצע, עומדת לחדור.
"תעשי את זה לאט, תנשמי מהאף ותוציאי מהפה. תתעלמי מהכאב שלי ולכי אחרי התעלה... כמה שפחות דם יותר טוב."
את האמת שאין לי מושג מה אני עושה, מעולם לא נוריתי אז אני יכולה רק להניח שזה... שזה יהיה בסדר.
אליה מבצעת הכל, בהחלט מתעלמת מהנהמות כאב שלי ותופסת את הקליע עם הפנצטה, מושכת אותו החוצה וזורקת במאפרה.
"איההה... לעזאזל!" אני מכה בהגה, מחנה מול הבית של פבלו, בכניסה, ונושמת עמוק.
אליה ממהרת לעצור את כל הדם שיוצא כמו נהר ממני, לוחצת חזק ומתחילה לחבוש.
"את רוצה... לספר לי מה קרה?" היא מרימה את ראשה אליי אחרי כמה דקות, הכלב מאחורה נרדם, היא נראית עייפה ומבוהלת ואני... אני חיוורת כמו ערפד שיצא מהלילה.
"מה קרה... ירו בי בעיקרון, תפסו אותי וירו בי." אני מסננת בלסת נעולה, כמעט לא מצליחה לדבר. "לא הייתי זהירה, יצאתי סתומה לחלוטין והייתי יהיר מיד- איה!" אני זועקת בכאב כשהיא מהדקת את החבישה ומתרחקת לאחור.
"סליחה, מה את צועקת? חוץ מזה, למה אנחנו מול הבית של פבלו? בטח הוא בערב ברברים עכשיו."
"ערב ברברים?" אני חוזרת אחריה בשאלה.
"כן... ערב מלא גברים חסרי נימוסים מהמאפיה, זה ערב כזה שהם יושבים בשולחן משעמם, עם מפה משעממת, ומציירים גבולות... ווטאבר." ממלמלת.
מיד קופץ לי רעיון.
"רוצה להאזין?" אני מציעה לה בקול תחמני.
ראשה נורה אליי כמו טיל ששוגר, היא פוערת עיניים ונרתעת ממני. "מה? לא! הוא יכעס עליי, אבא ישתגע לגמרי." אומרת בלחישה, כאילו אנחנו עושות משהו אסור.
טוב, טכנית, מבחינתה זה באמת אסור, מי אמר שלי אסור? גם ככה נימוסים זה לא הצד החזק שלי. "אבא שלך לא מת?" אני ממצמצת.
חשבתי שהוא מת במלחמה עם הרוסים.
אליה מציצה אליי, מתכווצת.
אין לה מושג מה קורה במאפיה, כנראה שומרים עליה כמו ילדה טובה מכל האקשן.
"טוב אם הוא חי אז הוא זקן, פבלו לא ישתף אותו בכלום חוץ מכסף שהם מגלגלים בקזינו או במועדונים. את לא צריכה לפחד מהם, את אחותו של הקאפו, תרימי ראש ותרקי להם בפרצוף. עכשיו, צאי לי מהרכב." אני אומרת בלי לחכות לתגובה מצידה, פותחת את הדלת ויוצאת בזהירות אך מהירות מהרכב.
"חולת נפש..." אני שומעת אותה ממלמלת בעודה מוציאה את הכלב מהרכב.
אנחנו צועדות בשקט סביב הבית, הכלב מידי פעם מתנער עם הראש ומקפיץ את ליבי.
אבל אני בסדר – כאילו, זאת אומרת, אני ממש לא הולכת לצותת לשיחה של המאפיה, כשהקאפו שלהם נמצא בה ומכיר אותי.
לגמרי בסדר.
אני מתחילה לראות את הצללים שלהם מבעד לחלונות. הלֶבֵנות של הבית, המקיפות את החלונות, מעוצבות כמו שיש, פסי שבירה ורדרדים וכהים יותר, החלונות סגורים בזכוכית מעוותת ותריס אפור, אבל רואים את הצלליות של פבלו וסבסטיאן עומדים אחד מול השני ומשוחחים לבדם.
"זה רק הם?" אני לוחשת אל אליה, זוכה למבט כועס ממנה.
"אני לא יודעת! מה אנחנו עושות בכלל, אלוהים אדירים..." היא לוחשת בכעס כלפי ולעצמה.
"תרגעי, אני רק רוצה להבין משהו..." אני ממלמלת.
אין לי מושג מה אני עושה, אין לי שום מטרה. אני לא יודעת למה באתי לכאן, לעזאזל. אני יכולה לתרץ לעצמי אלפי סיבות... אבל אני חושבת שאני סומכת עליו.
אני מרגישה אותו מעבר לחלון, אני רואה אותו צועד הנה והנה בחוסר מנוחה ויודעת שמשהו רע קורה.
סבסטיאן מדבר עם הידיים, מסמן לו להירגע ולהיות נגיש, אבל פבלו משפשף את סנטרו ומניד בראשו.
"אסור לתת לזה לקרות, סבסטיאן. או שאתה מטפל בזה או שאני אלך אליה וארה לה בראש!"
משהו עף ומתרסק על הרצפה בקול צלצולים.
אני ואליה מתכווצות מתחת לחלון, הכלב מרים אוזניים ומזדקף בקטע ממש, ממש תוקפני –
לא, לא, לא! הוא יסגיר אותנו!
"אליה, תשתיקי את הכלב-" אני מסננת בקול היסטרי.
הכלב לוקח צעד לאחור, ראשו עולה מעלה והוא מתחיל לנבוח על החלון בקול גבוה שמחריש את אוזניי.
"ששש... ג'יני... שקט!" לוחשת אליה בחוסר אונים ויורדת על ברכיה, תופסת את צווארו.
אני מפנה ראש אל החלון, סורקת בעיניים מתרוצצות את החלל בפנים....
הגברים כבר לא שם, שיט שיט שיט!
"אליה, תצמדי לקיר." אני פוקדת - למקרה שהם לא יזהו אותה ויעשו משהו נגדה - מזדקפת ועוקפת אותה, מגיעה לקצה הקיר, כמעט ליד שביל הגישה.
רגליי לא משמיעות צעדים.
אני שקטה כרוח רפאים ומחכה שיתפסו אותנו.