המשחקים שלנו

פרק 11

כשכוח האהבה יגבר על האהבה לכוח, העולם ידע שקט.
נ.מ- קטרינה באקר:

כשסיימתי להתקלח לא היו לי בגדים ללבוש בגלל התקרית... אז לקחתי בלי לחשוב פעמים חולצה לבנה וארוכה של פבלו. סירקתי את שיערי הארוך במסרק שהעלה ריח גברי ישירות לאפי ועשיתי צמה נחמדה שנמשכה עד הישבן.
אני יוצאת מהחדר, בולעת את רוקי ולא יודעת למה לצפות. על כפות רגליי יש גרביים ארוכות מידי שלא במידה שלי, אבל היה לי קר ושלי נרטבו. צעדתי במסדרון בצעדים קטנים, הרצפה בדוגמת השיש נקייה ומבריקה ומקפיאה את כפות רגליי.
מישהי שטפה פה! והמחשבה הזאת יושבת לי בתוך הגרון וחונקת אותי.
"קטרינה? את מסתדרת?" קולו הנמוך נשמע מהמטבח.
הצצתי עליו מרחוק לרגע, לפני שאצא, ובהיתי בו. שיערו החום מסורק לאחור בג׳ל, הוא החליף חולצה לחולצה בצבע ירוק חאקי צמודה, שנראית עליו כמו כוונה ברורה להתעללות בי. זיפיו השחורים משורטטים, קו הלסת שלו ברור וחד, ואפו ישר.
הוא יפהפה... לעזאזל.
"כן, הסתדרתי." נעמדתי מול המטבח, כולי סמוקה ומבוישת. אני לא יודעת למה, אבל פרסתי את זרועותיי לצדדים כאילו הזמנתי אותו לבחון אותי אחרי מקלחת...
וזה מה שהוא עשה.
מבטו ירד לגופי, והיה נראה לרגע שהחום שבתוך עיניו נבלע לשחור כהה... משהו משתנה בהבעה שלו בעודו צופה בי. עיניו סרקו אותי מהחולצה שלו שמסתירה את גופי אבל לא את שדיי, בגלל שהחזייה שחורה. לרגליי החשופות והשזופות, ארוכות אבל הגרביים שלו עוצרים את האורך. הגורגרת שלו עלתה וירדה במאמץ, הוא הרים את עיניו בחזרה, נתקע על החזה וניער את ראשו מעט.
"את אוהבת בולונז?" הניח על השולחן צלחת זכוכית וכוס יין מהודרת ליד. ממול עשה בדיוק את אותו הדבר.
הוקסמתי מהמעשים שלו סביב השולחן, מהקלילות שלו, מהדרך שבה עשה זאת במיומנות...
הוא מושלם במטבח וזה סקסי בקטע פסיכי.
זה יקשה עליי בהמשך... איך אוכל להזיק לגבר הזה שהמוות כה קרוב אליו? הרי זה ברור, אני ארצח אותו, אני רוצה לעשות את זה.
אבל עכשיו, ככל שאני רואה את הבן אדם שהוא, את החיים שלו... אני מתחילה לפחד, להסס.
"כן, תודה רבה." השבתי בנימוס.
אני לא מנומסת, אבל זה? וואו, אני מתה לאכול ברמה שהבטן שלי מקרקרת.
"תודה?" חזר אחרי והניח יד על כיסא בר שחור הנמצא מול הצלחת, שכנראה שלי, ומשך אותו לאחור בשבילי. "ממתי את אומרת תודה? חשבתי שאת יודעת רק לצעוק ולתקוף."
"אני יודעת הכל." אמרתי בקול מתקתק והתיישבתי על הכיסא. הוא גרר אותו קדימה כדי שאצמד לשולחן והתיישב מולי.
השולחן בצבע לבן, עשוי זכוכית. המרווח בינינו לא גדול, הכוסות כמעט נוגעות אחת בשנייה.
"אני אוהב את הצניעות שלך." גיחך, זווית פיו התרוממה בסתר. "תאכלי." פקד עליי באישור.
הצרתי עליו את עיניי והתרחקתי מהצלחת. "יכולתי לאכול גם בלי האישור שלך," סיננתי בכעס. "אולי אתה רגיל בגלל המאפיה הזאתי של-"
"שקט." הכה עם אגרופו בשולחן הזכוכית, היין בכוס זז מצד לצד בסחרור וכמעט נשפך.
השתנקתי והרמתי אליו זוג עיניים מבוהלות, אך מיד השתלטתי על עצמי.
"דברי אליי בכבוד, קטרינה. אני לא חבר שלך. נמאס לי מהמשחקים שלך איתי, אני רוצה לדעת עוד, עכשיו." ציווה.
מצמצתי כמה פעמים והעברתי יד על הצמה שלי שהונחה על כתפי. "מה אתה רוצה לדעת, קאפו?" שאלתי בטון קר.
"מאיפה באת? תמיד גרת בניו יורק?" שאל בסקרנות, שינה מצב רוח ברגע מהיר והכניס מזלג מלא במקרוני לפיו.
בלעתי את רוקי התעכבתי על שפתיו שואבות את המקרוני. "ל-לא... נולדתי בניו יורק, אבל עברתי לקליפורניה." השפלתי מבט לצלחת שלי, אספתי מקרוני סביב המזלג והכנסתי לפי.
"עם עוד מישהו?" הצר עליי את עיניו החומות והאפלות, מלאות בסיפור מסתורי שאני לא מצליחה להגיע אליו. הוא סודי, פרטי וכל-כך... מרוחק ממני, לעזאזל.
"לא." לא שיקרתי - אחותי לא הייתה איתי עוד כשעברתי לנדוד בקליפורניה, היא הצטרפה אחר כך, כשזרקו אותה מוואן ישירות ליד הספסל שבו ישנתי שבוע שלם. זה היה בגיל שלוש-עשרה, וכבר היינו גדולות, לוחמניות, מאומנות.
"מה עשית היום בחווה שלי?" הניח את מזלגו בצד על הצלחת והביט בעיניי, לא הסיט את קשר העין המלחיץ הזה.
"באתי להתפלש בבוץ." חייכתי מלוא הפה ונעצתי מבט מלא תאווה ורצון מכוער בליכלוך של הרוטב ליד שפתיו.
הוא גיחך, הביט בי ברצינות אבל לא יכול להסתיר את העובדה שאני משעשעת אותו יותר ממה שהוא מוכן להודות. הוא לא החזיר לי תשובה עוקצנית כמו שציפיתי, אלא שתק והמשיך לאכול.
הדממה מלאה את ארוחת הערב הבלתי צפויה, וזה הרג אותי. חשבתי שידבר, שישאל עוד... אבל לא.
צפיתי בו מרים את המזלג לפיו ואוכל עוד ועוד, עד ששבע וחיכה שאני אסיים. הוא הביט בי בשלוות עולמים, נשען לאחור והתפרס על הכיסא המסכן עם כל משקלו.
רציתי להעביר ידיים על הזיפים השחורים שלו, רציתי לחדור את החומה שמסתירה אותו דרך עיניו החומות-שחורות ולגלות את הסיפור שלו. הבנתי שאני רוצה להכיר אותו יותר, גם אם זה יעלה לי בהיסוס.
איימי תוכל להרוג אותו במקומי למרות תקופת החולשה שלה.
"פבלו..." לחשתי, כמעט סיימתי לאכול, אני ממש בביסים האחרונים. "למה אתה כזה... שקט פתאום?" בלעתי את רוקי ונמתחתי לאחור.
הוא חייך אליי חיוך קטן, "נגמרו לי השאלות להיום, חייזרית. תסיימי לאכול כדי שנלך לישון." פקד.
השפלתי את ראשי מיד עם הכינוי. אני לא יכולה להתמודד איתו, פשוט אי אפשר. האווירה הזאת כל-כך כנה ונוגעת בלב שלי... אני לא יכולה לכעוס עליו עכשיו ואני לא יודעת מה לעשות.
אני לא מכירה תגובה אחרת חוץ מכעס ואדישות.
"אל... אל תקרא לי ככה." ביקשתי בקול עדין ואכלתי בשקט.
הוא לא ענה לי, חיכה שאסיים את הביס האחרון כדי ללכת מהשולחן. בכוונה משכתי את האכילה, השארתי עוד כמה בשרים בצלחת שלי כדי שלא ילך.
למה הכל מסובך ולמה אני מסבכת הכל? "קטרינה..." לפחות זה לא חייזרית, אבל מה עם חתול במגפיים...? משהו, רק משהו שיראה שהוא לא כועס...
מה אכפת לך אם הוא כועס או לא?!
כעסתי על עצמי יותר ויותר.
אכלתי את כל האוכל בצלחת לבסוף, לא נשאר עוד. "לילה טוב." אמר בקול נמוך, לקח את הצלחות של שנינו, הניח בכיור והלך לכיוון הסלון כשהוא מחליק את לגימת היין האחרונה בגרונו. "תשני בחדר שלי, אני אהיה כאן."