המשחקים שלנו

פרק 50

אין אף מצליחנים, אפילו אלו שגורמים לזה להיראות קל, שהצליחו בלי לעבוד קשה.
נ.מ - פבלו ונטורה:

"אני נכנס פנימה!" גארט צועק לנו מרחוק, מסתתר מאחורי אבן גדולה בזמן שאקדחו טעון.
אני וסבסטיאן מהנהנים אחד לשני, כל אחד בכוננות על בניין אחר.
"צאו!" אני מורה, טוען את האקדח שלי בתחמושת, דורך ומתחיל לצאת בריצה מהירה לבניין.
הרחוב בו אנחנו נמצאים שייך לשטח של הרוסים בקנדה, הוא מטופח, מלא ארוגות פרחים וספסלים.
אבל היופי לא מעניין אותי כשכל מה שבראשי אלו פניה היפהפיות של האישה שמטריפה את דעתי.
לא התמהמהתי בנוגע לחיפושים שלה ולא התכוונתי למסור את בני לגרושתי בתמורה אליה.
אני אקח את מה שאני רוצה גם בכוח, ואחרי שסבסטיאן ואני חשבנו על פתרון במשך כמה שעות, הגענו למסקנה שחייב להתאבד על משימת החילוץ הזאת.
אני נכנס לבניין, צעדיי לא נשמעים.
"אנחנו כאן רק בגלל הפאקן. הוא קרא לנו, ואנחנו נילחם בשבילו!" קבוצה של גברים עם מבטא רוסי כבד צועקים.
אני נצמד לקיר ומרים את האקדח לחזי. חזי עולה ויורד בלחץ, והחרדה הגוברת מתפשטת בי.
אני אמצא אותה, אני אציל אותה גם אם זה ייקח ממני את חיי. אני יודע מה היא עשתה, והצלחתי להשיג את הסרטון שבו היא לוקחת את טומי לתוך הרכב שלי. בהתחלה הכחשתי, אחר כך כעסתי, אבל עכשיו –
אני רק רוצה להחזיר אותה לזרועותיי.
אני שרוף מגעגוע.
"נילחם! האיטלקים המחורבנים ייעלמו!" אחד מהם צועק.
אני לא הולך בלי קטרינה. אני רוצה לצעוק ולירות בכולם, לא להשאיר פירור – אבל אני חייב להיות חכם עכשיו. אם יש סיכוי קלוש שהיא בבניין, אני אמצא אותה בדממה.
אני מוצא דרך ללכת מאחוריהם מבלי שהם מבחינים בי ואני עולה במדרגות ישר לקומה הבאה.
אני מתחיל לחפש. כולי דרוך.
החדרים כולם פתוחים, וחוץ מהקבוצה למטה אין כאן עוד אנשים.
"איטלקי מחורבן!" שאגה נשמעת מאחוריי.
שיט.
אני מתכופף בשיא המהירות ומכוון את האקדח אל מאחוריי. אני יורה.
רעש הירייה נבלע בגלל המשתיק קול, והרוסי לא מספיק לדרוך אפילו את האקדח לפני שהוא נופל לרצפה ומחזיק את המפשעה שלו בידיו. אני מסתובב ויורה לו בראש כדי שלא יעדה רעש. עיניו הפעורות והחומות הופכות לחסרות חיים. חסרות משמעות. והוא מתרסק קדימה על פניו.
אני ממהר להמשיך לפני שמישהו יראה את הגופה וכולם יקפצו עליי.
אני עובר חדר חדר.
הטלפון שלי מזמזם בכיסי כשאני נכנס לחדר האחרון בקומה, ליבי פועם בקצב מטורף וכולי נסער מציפייה.
בבקשה שאני אמצא אותך היום. בבקשה שאני אזכה לכעוס עלייך, לנשק אותך, להביט בעינייך הפראיות שוב.
אני עונה לשיחה.
"אני צריך עזרה בבניין שבע, מהר, עכשיו!" סבסטיאן צועק לתוך הטלפון. יריות נשמעות ברקע יחד עם קולות מאבק עוצמתיים.
"גילו אותך?" אני שואל, מעביר את מבטי לאורך החדר בסריקה. אין כאן אף אחד, חוץ מגופה של מישהו על המיטה, מחֻורר באזור החזה בגלל יריות לא רבות. בידו המגואלת דם יש דף.
"גילו. יורים בי מכל הכיוונים, אחי. יש פה כוננות שיא." זה אומר שיש להם משהו לשמור עליו.
"דקה אני אצלך." אני מנתק צועד לכיוון הגופה של הרוסי ושולף את הדף שבידו – כי כתוב עליו פבלו. רמז יפהפה, אני לוקח.
אני מכניס את הדף לתוך הכיס שלי ומתחיל לצאת בשקט מהחדר.