המשחקים שלנו

פרק 5

זה לא שאני כזה חכם, אני פשוט נשאר עם בעיות למשך זמן ארוך יותר. (אלברט איינשטיין)
נ.מ - פבלו ונטורה:

אם יש משהו שאני שונא, זה גנבים.
הייתי אומר גם רוצחים, אבל אני רוצח בעצמי. כשהייתי ילד, היה לי הכל, וכשאני אומר הכל זה אומר חוגים לכל דבר אפשרי, מאמן כושר, אקדחים, סכינים, בית גדול, כסף. את המכונית הראשונה שלי קנו לי בלי להתמהמה, ישר ומהר.
אפשר לומר שהייתי ילד מניאק, מאוד.
שברתי לבבות על ימין ועל שמאל, שיחקתי בנשים, למדתי את גוף האישה, לענג ולזרוק אותה.
עשיתי מה שבראש שלי כנער עד שצירפו אותי למאפיה בגיל שמונה-עשרה.
שם הכל השתנה, והכל הפך לכלום.

"אני רוצה שתתפסו אותו," לחצתי על עכבר המחשב וכיוונתי את התמונה. מראה של גבר רזה, לובש חולצה רחבה ומכנס הדוק. יש עליו נשקים, פוטר גדול ומסכה על הראש. "הוא הרס לנו את כל הבניין, המצלמות והמנעולים, והעלים כספים בשווי עשרת אלפים דולר. תתחילו לזוז." הוריתי.
"אבל בוס, זה לא נראה טיפה מוזר?" שאל סבסטיאן, "למה הוא לבוש ככה? אם הוא רצה לשדוד אותנו, הוא היה שם רק מסכה. הוא לובש שקים בקטע הזוי."
"אני לא יודע. הוא עושה שוד... אני מניח שהוא מסתיר עוד נשקים מתחת לחולצה, אולי פצצה." הצעתי, העברתי את ידי על הזיפים שלי והעברתי משקל מרגל לרגל בחוסר נוחות.
אני לא יודע מי זה שמעז לגנוב ממני, אבל אני אתפוס אותו, אענה אותו וארצח אותו כשראשו נשאר בין אצבעותיי, מנותק מהגוף.
"הוא הרג לנו שבעה חיילים, בוס." בלע את רוקו.
החיילים האחרים בחדר מיהרו לקום ולצעוד החוצה כשהבינו שזו שיחת יעוץ. הדלת נסגרה אחריהם, וקרלי, העוזרת במשרד, היחידה שנשארה כשהיא מפנה שאריות אוכל מהשולחן הגדול עשוי זכוכית.
"מי שזה לא יהיה, הוא חזק. אין לנו עקבות בכלל, לא רמז קלוש. הוא הרג כל מי שלא מצא חן בעיניו... אבל השאיר מכתב, אני מנחש שזה לפחות ממ-"
"מה?" נעצתי בו מבט המום, "הוא הרג לי חיילים והעז להשאיר מכתב? אני לא מאמין..." כמעט צחקתי, הפניתי לסבסטיאן את גבי וצעדתי לכיוון החלון הגדול, בוהה בבנייני ניו יורק הגדולה בזריחת השמש.
"קח, תקרא. אף אחד לא פתח את זה." שם את המכתב על השולחן.
נאנחתי וניערתי את ראשי, פותח כמה כפתורים בחליפה. "אתמול בלילה, למה לא הלכתם לבדוק מה עם המשלוח?" הסתובבתי והצרתי עליו את עיניי, "אני אמרתי לכם, ואף אחד לא עשה את זה."
"אתה לא אמרת לי, פבלו. אני הלכתי לסריקה באזור המערבי." הרים את ידיו מעלה בכניעה לאור מבטי המאיים.
"אמרתי לארתור," חשקתי את לסתי, קולי נמוך ואני נמלא בחשש לגבי העסקים שלי.
לעזאזל, אני חייב ללכת למועדון ולהירגע עם לורי, או יותר נכון - עם הציצי שלה, למרות שהיא מתחילה לשעמם אותי. אולי פשוט אכרות לה את האצבעות ואשלח אותה לדרכה.
"תשלול ממנו את הפעילויות הבאות... אבל בהדרגה, תן לו לעשות דברים בלי משמעות, שלא ירגיש שאני מושך מתחתיו את השטיח האדום. הוא יהיה מסכן כשנסיים איתו." הוריתי.
"אתה חושב שהוא בוגד?" סבסטיאן צעד לאחור ופער את עיניו.
"כן, אחרת מה עוד אפשר לחשוב עליו? הוא לא ביצע פקודה שלי, מעניין למה. אולי האיש הזה-" הצבעתי על המסך, "גורם להם לחשוב פעמיים על הצד שלהם במשחק." נעלתי את לסתי.
"תירגע, פבלו. לך למועדון קצת, אני אסדר את הדברים עם ארתור." הניח את ידו על כתפי במחווה.
טפחתי בחזרה על כתפו, "תודה סב, נתראה." עקפתי אותו והלכתי.