בגבול הסכנה

פרק 1

פרק 1

מרץ 1999

'יעל קיבלה ארגז במתנה.

העבירו את הארגז הישן מהמחסן אל הדשא.

הארגז היה על הדשא, בין שני שיחים לצל.

ליעל היה בית.

באו אורחים ודפקו:

"טוק, טוק, טוק מי פה גר?"

סוס? – באורווה

כלב? – במלונה

חתול? – על גגות מטייל

עכבר? – בחור מסתתר

זה הבית שלי – הבית של יעל.'

"לילה טוב ילדונת."

"לילה טוב אבא."

עיניים חומות הביטו בי, עיניים גדולות שסרקו את פניי כאילו חורטות אותן בזיכרון.

"אבא?" שאלתי אותו בקולי השקט.

הוא אינו ענה, רק הביט בפניי ושתק.

"אתה תהיה פה מחר?" שאלתי,

"בטח שאני אהיה פה ילדונת." הוא ענה בכל יום, ובכל פעם ששאלתי אותו את

אותה השאלה.

אפילו כשהוא בעצמו אינו ידע את התשובה.

הוא כיסה אותי בשמיכה הוורודה שדמותה של סינדרלה מצוירת מעל, כיסה אותי עד לצווארי ודחף את דפנות השמיכה מתחת לגופי הקטן.

"לילה טוב ילדה שלי." הוא מלמל ונשק לראשי.

בצעדים בטוחים הוא התקדם לכיוון דלת חדרי, הביט בפניי בפעם האחרונה וכיבה את האור.

הכרחתי את עצמי לעצום את העיניים בניסיון להירדם.

ספרתי כלבים, חתולים ואפילו סוסי פוני אך לא הצלחתי לעצום את עיניי.

קולם של אבי וחבריו נשמעו מאזור הסלון, בתנועות זהירות יצאתי מן השמיכה ועמדתי צמוד לדלת.

בשקט, כשאני מקשיבה לקולם.

"אז מה אתה רוצה לעשות לו?"

"אתה, אל תשאל יותר מדי שאלות ותתחיל לחלק את הקלפים."

שאלתי את עצמי מדי פעם למה אבי כל הזמן כועס? למה כשהוא עם חבריו

טון הדיבור שלו משתנה?

נזכרתי כשבאחד הלילות כשהוא הקריא לי את הספר של כיפה אדומה, אמרתי לו שהוא מאוד מזכיר לי את הזאב הנורא.

כשהוא נמצא איתי הוא שקט נחמד ורגוע, אבל כשהוא עם חברים שלו, הוא כועס, עצבני ואפילו מקלל.

כאילו שהוא מישהו אחר. כאילו שהוא אינו אבי.

"ג'קי, חייבים לחשוב על פתרון." שמעתי את אחד מהם אומר לפתע,

"באמת יוני?, לא ידעתי את זה." קולו של אבי נשמע בציניות, ולפתע נהיה שקט. כולם חיכו למוצא פיו.

הייתי בטוחה שהוא שמע את הנשימות שלי, ולכן עצרתי את נשימתי לשניות ספורות עד ששמעתי את קולם שוב.

"יוני, דבר אחד חשוב אל תשכח אף פעם,"

"מה לא לשכוח ג'קי?"

"שלחשוב זה לא הצד החזק שלך כפרה." אבא שלי ענה וכל הגברים סביב השולחן פרצו בצחוק.

עמדתי צמוד לדלת החדר וחייכתי כששמעתי את קולו של אבי אומר,

"על כמה החוב של אליהו עומד?"

"שלוש מאות וחמישים אלף שקל וזה אחרי שניקית לו חמישים אחוז מהריבית."

"מחר תעשו אצל אדון אליהו ביקור נימוסים."

"ביקור, ביקור?" שאל אחד מהם וחיכה לתשובה,

"ביקור! יד, רגל, סימן קטן כדי לעורר לו את הזיכרון."

מדי פעם כשהייתי שואלת את אבי במה הוא עובד, הוא היה צוחק ואומר לי שכשאהיה גדולה אהיה שונה ממנו.

אני אלמד קשה ואגיע רחוק, אפליג אל חלומותיי ואגשים את כולם.

עמוק בלבי כבר ידעתי.

ידעתי שכשאהיה גדולה, אהיה בדיוק כמוהו.

כמו אבא שלי.

© זכויות יוצרים שייכות לאיילה תורתי.

אין לשכפל, להעתיק או להפיץ ללא רשות המחברת.