בגבול הסכנה

פרק 11

פרק 11

אלה:

הוא עמד מולי והביט הישר לתוך עיניי.

כל כך הרבה שנים,

כל כך הרבה זמן.

אלוהים.

הבטנו אחד בשנייה,

לא היינו צריכים לדבר כדי להסביר איך כל אחד מאיתנו הרגיש.

אחרי ארבע שנים, לא ידעתי אם קיימת אפשרות להרגיש משהו אחר כלפיו.

ידעתי בדיוק מה הרגשתי כלפיו,

שנאה,

אכזבה,

וכעס.

שנאה, בעיקר.

כביש ראשי הפריד בנינו והמבט בנינו העניק תחושה כאילו עמדנו זה מול זה בפחות מסנטימטר אחד בלבד.

הרעד השתלט על גופי, הנשימה שלי האיצה והלב שלי פעם במהירות שיא.

אחרי כל כך הרבה זמן זאת התחושה הנוראית ביותר שאפשר לחוות.

עכשיו כשאבא שלי השתחרר מהכלא, הדבר היחיד שרציתי זה לקרוא לו.

לקרוא לו ולתת לו לטפל בו בדיוק כמו שאבות אמורים לעשות כשהם צריכים להגן ולשמור על היקר להם מכל.

ידעתי בדיוק מה יהיו ההשלכות לשיחת הטלפון שלי אם אעשה אותה ואחייג לאבי.

בחרתי להישאר,

לעמוד מולו ולהתמודד בדיוק כמו שלימדו אותי.

בדיוק כמו שלימדתי את עצמי.

"אני רק רוצה להבין דבר אחד," אמרתי בשיניים שחוקות ופניתי למאבטח שעמד לידי.

"איך לא קיבלנו מידע מודיעיני על הדבר הזה?" ירקתי את המילים בכעס.

אם היה לי סכין ביד סביר להניח שהייתי משספת את הגרון של המאבטח שעמד לידי רק בשביל ללמד אותו לקח.

אדיוטים.

אם אחד מהם ראה את זה מהבוקר הוא היה צריך להתקשר אליי באותו הרגע ולא לחכות שאני אגיע בשעות הלילה.

בסוף אני אגלה מי עמד מאחורי השתיקה וכשאגלה מי זה ששיתף איתם פעולה, גורלו יהיה מר. מאוד מר.

המאבטח הביט בי ושתק, הוא יודע שכל מילה עלולה לסכן אותו.

לסכן את ההכנסה שלו ואפילו את החיים שלו.

מי שמנסה לפגוע בי, משלם על כך בדמו.

לא הזזתי את מבטי מאורן, אפילו לא לרגע.