בגבול הסכנה

פרק 16

פרק 16

אלון:

הטלפון צלצל כששכבתי במיטה, הייתי כל כך עייף עד שבקושי הצלחתי לפקוח את העיניים ובכל זאת מצאתי את עצמי מושך את הטלפון מהשידה ומחליק את האצבע על הצג.

"אני צריך אותך דחוף." ג'קי אמר מעבר לקו בשנייה שהצמדתי את הטלפון לאוזן והיה נשמע מבוהל כמו שלא שמעתי אותו מזה זמן רב.

"מה קרה?" שאלתי בסקרנות וחיכיתי לשמוע את דבריו.

ידעתי שזה קשור באלה.

תמיד כשהיה מדובר באלה קולו של ג'קי היה משתנה לדאגה.

"מסתבר, שלחתול שלנו מתחשק גבינה לבנה." אמר בקול קר וסמכותי.

בעולם שלנו יש קודים.

חוקים.

לכל אחד יש כינוי ולכל עסקה יש שם.

למשטרה יש שם, למס הכנסה, להונאה, לגבייה, לבוררות ולעוד דברים שסובבים אותנו ביום יום.

ככה התנהלנו וככה אנחנו מתנהלים.

כל אחד יכול לקרוא לזה איך שהוא רוצה, אם נאלצנו לדבר בקודים כנראה שהייתה לנו מטרה אחת,

לא לאפשר למשטרה לאסוף עלינו מידע שיכול להפליל אותנו בעתיד.

לטלפונים הניידים שלנו יש ציתותים באופן קבוע, ומעקבים של שוטרים סמויים רוב שעות היום אפשר להבחין בהם.

השוטרים פה בארץ זה סטייל אחר ממה שהכרתי בארצות הבית, אפשר היה להגיד שהם אפילו בדיחה.

השוטרים שלנו יאכלו לאפה עם שווארמה וישתו דייאט קולה, בזמן שבארצות הבית הם ינשנשו דונאט ודייאט קולה.

כבר התרגלתי.

התרגלתי למעקב, לנקמות ולכסף.

הייתי בעשיריית המבוקשים של משטרת ישראל ובסדר העדיפויות שלהם על פושעים אחרים.

ככה זה כשמשטרת ישראל משייכת אותך ליד ימינו של ראש ארגון פשע מהגדולים בארץ, וזאת הייתה רק אחת הסיבות שהטלפונים הניידים שלי לא נשארו אצלי יותר מדי זמן.

העדפנו לבצע שיחות את השיחות שלנו פנים מול פנים, ואם כבר החלטנו לעשות שיחה חשובה בעניין שלא סבל דיחוי והיה עלול להפליל אותנו בדרך זאת או אחרת,

דאגנו להשתמש בטלפונים חד פעמים כך שבסוף השיחה היינו מרסקים את המכשיר לגורמים, כך שלא ניתן היה לשחזר ממנו דבר.

"רק התעוררתי, אני אתארגן ואגיע. שעה בערך."

"תגיע עוד שעתיים, אחכה לך במשרד של אלה." ניתקתי את השיחה והתארגנתי במהירות שיא.