פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 2

נ.מ.- הארי
אחרי שנכנס בחזרה למחילה, הרמיוני, רון והארי התאמנו בכל כישוף שעלה בדעתם. הם גם ארזו מזוודות להוגוורטס, כיוון שלאחר שיפגשו את הילדים האלו, הם ילכו לקנות להם שרביט, ומשם להוגוורטס.

למחרת בבוקר .......
נ.מ. הרמיוני
קמתי בשעה 5:00, מה שהיה סיוט, אבל הסתדרתי. לבשתי את בגדי המוגלגים שלי וחשבתי שאולי פעם אחת, פעם אחת!! הבנים יקומו בעצמם. אבל לא!! אוקיי, תנו לי לדייק את עצמי *רון לא קם בעצמו. הארי כבר היה מוכן כשנכנסתי להעיר אותם. אז לאחר שרון סוף סוף התארגן, בקסם, הרמתי את המזוודות שלנו ויצאנו מדלת המחילה.
התעתקנו למין כביש מוגלגי לא רחוק משם, והוריתי להם להתרחק. הרמתי את שרביטי.... הארי, שהיה שקט עד לאותו רגע, משך את רון בדיוק בזמן. אוטונוס הלילה נעצר מולנו. "ברוכים הבאים לאוטונוס הלילה! האוטובוס שלוקח מכשפים ומכשפות לכל מקום בעולם! אני-"
לא שמעתי את המשך נאומו, מפני שפשוט דחפתי אותו ונכנסתי פנימה, הבנים והמזוודות מאחורי. "מנהטן, ניו יורק" אמרתי לו בגסות. אני יודעת שנימוסים זה חשוב, אבל אנשים! זה חמש בבוקר! פאקינג חמש בבוקר! למי יש כוח לזה בשעה הזאת!!
כמובן שהנסיעה הייתה סיוט כרגיל, ולאחר חצי שעה של סבל טהור, הגענו.
שלושתנו היינו ירוקים כשיצאנו משם. וכמובן שרון שאל "לא יכולנו פשוט להתעתק לכאן?" ובאמת, אם לא הייתי אוהבת אותו, הייתי מרביצה לו. " בשם מרלין!! לא לא יכולנו רון! אם היית קורא את "המדריך להתעתקות" היית יודע שרק קוסם מוצלח מאוד יכול להתעתק למרחק כזה!" הוא חייך, ואז אני חייכתי, ואז שלושתנו התחלנו לצחוק ובמשך כמה דקות, רק עמדנו שם, צוחקים, כמו שזה היה פעם...
אבל היינו צריכים להגיע לכתובת של הילדים האלו. החלטתי ללכת לכתובת של הילד קודם. אני אפילו לא יודעת למה. אז הזמנתי מונית והעמסנו עליה את המזוודות, ולאחר כעשר דקות, הגענו. זה היה בניין רגיל, די ישן. עלינו במדרגות הבניין עד שראינו דלת ועליה שלט (אני באמת לא מנסה לעשות חרוזים זה במקרה 🤣)
"משפחת ג'קסון". הבטתי בחברים שלי. האם הם מוכנים? כנראה שלא.
דפקתי בדלת.
נשמעו רעשים, וילדה בלונדינית, בגילנו פתחה אותה. היא נראתה כאילו היא חושבת על 100 דרכים להרוג אותנו... מממ אם היא הייתה מכשפה, כנראה שהיינו חברות. החזרתי לה מבט דומה.
כמה מוזרים נראינו? את זה אני רק יכולה לנחש. "מה אתם רוצים?" היא אמרה בזלזול. כבר פתחתי את פי לדבר, אבל הארי הקדים אותי "אנחנו מחפשים מישהו בשם פרסי ג'קסון, ומישהי בשם אנבת' צ'ייס. את מכירה אותם?" ענה לה.
הילדה גיחכה, וצעקה אל תוך הבית "סאלי!! יש פה שלושה מוזרים שמחפשים אותי ואת פרסי!! להכניס אותם???" לא עברה שנייה, ונשמעה תשובה מסאלי כנראה "תכניסי אותם ותעירי את
פרסי!! תודה אנבת'!!" הילדה פינתה מקום, ואנחנו עברנו. מצאנו את שניהם!! עוד דאגה אחת פחות. הילדה הובילה אותנו לסלון הבית שלהם והלכה. על הקירות היו כל מיני תמונות מוזרות, אבל הבית היה די קטן וחמים, והזכיר לי את הבית של ההורים שלי.
הנחנו את המזוודות בפינה וחיכינו. ראיתי את ידו של הארי מתהדקת על השרביט בכיסו, וקמט של פחד במצחו. לא יכולתי להאשים אותו. להיפגש עם הנכד של מי שרצח את ההורים שלך, של מי שרצח את חבריך ושחשבת שהבסת כבר... זה לא בדיוק חוויה נעימה. רון נראה בדיוק אותו הדבר. רציתי כל כך לחבק את שניהם, ולחזור לאותם שנים ראשונות בהוגוורטס... שהיינו בלי דאגות, סתם ילדים... משחקים שחמט של מכשפים וטאקי מתפוצץ... אישה שנכנסה לחדר קטעה את מחשבותי. היא נראתה נחמדה, עם השיער החום הקצר שלה וקמטי הצחוק בפניה. "שלום לכם. אני סאלי, אימא של פרסי, האם אוכל לשאול מה אתם רוצים מפרסי ומאנבת'?" היא שאלה. אוי.התאמנתי על הנאום כל הלילה!! איך שכחתי את המילים??! מה אני אגיד?! אני פשוט אתחיל "נודע לנו שהבן שלך וחברתו, אנבת', הם קוסמים, כמונו. מחובתנו לקחת אותם לשנה אחת, שבה הם ילמדו להגן על עצ-" הנאום שלי, שהתאמנתי עליו במשך כל הלילה, נקטע בידי הנערה הבלונדינית ממיקודם, אנבת' ? נכנסה, מדברת עם נער ש.... נראה כמו... הארי. אוי. להתאבד ולמות, להתאבד ולמות. אותן העיניים... אותו השיער... והוא החזיק.. עט? "מי אתם?" הוא שאל, וכבר עמדתי לפתוח בנאום שלי שוב, אלא שהארי הקדים אותי.
"אני הארי, זאת הרמיוני, והוא רון". לא הבנתי? כולם פה רוצים לקטוע אותי היום?!?!
"אנחנו קוסמים, וכמו שהרמיוני אמרה, גם שני אלו"
הוא הצביע על אנבת' ופרסי.
ציפיתי שהם יהיו בשוק, או לא יאמינו , אבל הם פשוט הסתכלו עליו, כאילו אמרו להם שהיום אוכלים סנדוויץ'. אולי הם ידעו? הבנתי שהארי ורון, כמוני, התחילו לחשוד. "אתם לא מופתעים???" שאל רון את מה שעבר לשלושתינו בראש. "שמענו דברים גרועים יותר" אנבת' אמרה. הם חייכו? איך אנחנו המוזרים פה?
"אתם תלמדו איך להגן על עצמכם מפני קוסמי אופל ויצורים" המשכתי.
אנבת' ופרסי הביטו אחד בשני. אמנם הם לא בדיוק צחקו, אבל השעשוע ניכר בעיניהם ובפרצופם "למה לא? זה רק לשנה ותוספת הגנה לא מזיקה לאף אחד" אמרתי. "אנחנו צריכים לארוז??" פרסי שאל.
"בעיקרון כן, אבל עדיין חסר לכם שרביט אז נצא עכשיו. אל תיקחו מזוודות, תיקחו תיקי גב."
הם קמו ועלו לקומה השנייה של הבית. הילדה גרה פה?

נ.מ. פרסי
ברגע שנכנסנו לחדר שלי, אנבת' אמרה "הם לא אוהבים אותנו, מוח אצה." צחקתי והדבקתי לה נשיקה על הלחי "אולי אני מוח אצה, אבל שמתי לב לזה, חכמולוגית שלי"
היא התעלמה ממני, אבל ראיתי שהיא מחייכת. כזה אני, מכיר את אנבת' שלי.
אני והיא דחפנו עוד כמה בגדים וכלי מלחמה לתיקים שהיו מוכנים מראש. אני חייב להודות, שברור שנלחצתי. הם הסתכלו עלינו כמעט כמו שאנבת מסתכלת על מפלצות (פרסי- אני לא ממליץ לראות את הפרצוף הזה. ואם הוא מופנה אליכם, תתחילו להגיד מילים אחרונות).
השתמשנו בקצת עירפול כדי למנוע מהכלים לקרקש, וכבר התכוננתי לצאת מהחדר, כשאנבת' לפתע לקחה את פרצופי בידיה ונישקה אותי. התמסרתי להרגשה... לא רציתי שזה ייגמר..
כשהתנתקנו לבסוף, היא אמרה לי משהו שגרם לבטן שלי להתמלא פרפרים "אני אוהבת אותך,מוח אצה. יותר משאפשר לבטא במילים"
"גם אני, חכמולוגית, אפילו יותר."