פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 14

נ.מ.פרסי
אז עדיין לא סיפרתי לאנבת' על החצויה של זאוס.
אבל תיכננתי לעשות את זה, עד שהלימודים התחילו.
קודם כל, המורה של שיעור כישופים, שהיה השיעור הראשון, חפר, ואני לא בדיוק הקשבתי (מה לעשות, הפרעת קשב) לפי מה שאנבת' רשמה אלו היו "כישופי קרב". ואז הגיע הזמן להתאמן בהם. עכשיו, פרסי ג'קסון ואימוני דו קרב, השילוב המושלם. גם אני חשבתי ככה. לכל אחד היה בן זוג שהוא היה צריך להילחם מולו, ולנצח. שאר התלמידים שבגילנו היו לפחות שש שלבים מעלינו, או מעלי לפחות. אנבת' הצליחה בנסיון השני! יש משהו שהיא לא טובה בו? בכל מקרה, גם אני הייתי צריך להילחם במישהו בדו קרב משלי. המורה הנמוך הזה ציוות אותי עם אחד מהם, וניתנו לנו חמש דקות להתכונן.
אנבת' ניסתה לעזור לי להתכונן, אבל בקושי הצלחתי להעיף את הבובת אימון ולעשות לבובה המסכנה משהו שנקרא "שתק", ועוד כמה דברים מטופשים מאוד.
"זה בסדר, חכמולוגית. אני פשוט אשתמש ב-"
"בדיוק רציתי לדבר איתך על זה" היא אמרה בסיפוק. " מוח אצה, אסור, אסור, απαγορευμένος" היא אמרה גם ביוונית, כנראה כדי שאני אדע שהיא רצינית " פשוט אסור לך להוציא את אנקלוסמוס"
"את יודעת שאת בעצם מתכננת את הלוויה שלי, נכון?"
"אם תוציא אותה, ההלוויה הזו אכן תקרה" אם מבטים יכלו לשרוף, כבר הייתי הופך לערמת עפר.
"אז אני עומד להביך את עצמי בפני כולם?"
"אתה עושה את זה כל יום, לא?"
"נראה שכן"
"ברצינות, אם אתה תוציא עט שהופך לחרב אנחנו נהיה מרכז תשומת הלב פה"
"אוכל לפחות לתקוע לו את המקל המטומטם ישר ב-"
"תלמידים, להסתדר במקומות!" הפרופסור הנמוך צעק.
"בהצלחה, ותזכור, לא להוציא אותה!" אנבת' אמרה בשקט.
"אני לא מקבל נשיקה למזל?" קרצתי לה.
"אני מקווה בשבילך" היא אמרה כשנישקה אותי נשיקה על הלחי "שתקשיב לי"
זה החלק הטוב היחיד.
התקדמתי לזירת הקרב, ואנבת' עברה לשורת הצופים.
חיכיתי את התנוחה של היריב, מישהו גבוה, עם שיער חום ועיניים חומות.
"כמו שאתם יודעים, אסור להשתמש בשלושת הקללות האסורות" אין לי מושג מה הן, אז זאת לא אמורה להיות בעיה "ואין להשתמש בכישוף אחר למטרת הרג היריב או פגיעה רבת טווח, רק למטרת הבסה. למקומות, היכון, צא!" וכך זה התחיל.
הוא התחיל ראשון, וצעק "אביס!" (הסופרת- זה כישוף אמיתי שרולינג אמרה שקיים, וזה מתורגם מאנגלית) ציפורים צהובות וכתומות יצאו מהשרביט שלו ועפו לכיווני.
העבר שלי עם ציפורים מוזרות... הוא... לא משהו. כמובן שהאינסטינקט הראשון שלי היה להוציא את החרב ולקרוע כל אחת ואחת מהן לגזרים.
אבל לא יכולתי לעשות את זה.
אז במקום זה, ניסיתי כישוף שהתאמנו עליו. "טרנטלגרה!" ניסיתי לכוון אליו בעודי בורח מהציפורים המשוגעת הכי רחוק שאפשר. אבל כמובן שעם המזל המחורבן שלי, זה לא פגע בו אלא באחת הציפורים.
אבל אולי הגורל היה דווקא לטובתי, מכיוון שברגע שהציפור התחילה לרקוד- משפט שלא חשבתי שאגיד לעולם- הילד יצא מריכוז וכל הציפורים נעלמו.
ככה המשכנו במשך לפחות חמש דקות.הוא משלח כישופים שונים, ואני בורח ומנסה לא למות.
כשהוא ניסה לשתק אותי בפעם החמישית, שמעתי משהו. זה לא היה הצרחות של התלמידים, או ההוראות שקיבלנו מהמורה.
זאת הייתה לחישה. קול צרוד של גבר, קול נורא ומצווה שכאילו ידעתי שעלי להקשיב לו "אבדה קדברה... רק אבדה קדברה..." הקול הזה נשמע מוכר, כאילו שמעתי אותו פעם. הוא הוציא אותי מריכוז, ולא הספקתי להתחמק ממטר עכבישים.
הלחישה לא השתתקה, לא משנה כמה ניסיתי להתעלם ממנה. היא כאבה כמו לבנה על ראשי, וחסמה את חוש המחשבה שלי. כאב חד תקף אותי והפסיק, הכאיב ונעצר, שוב ושוב ושוב...
הייתי חייב לסיים את הדו קרב הזה, ומהר.
התרכזתי עד כמה שיכולתי עם העכבישים והצעקות והקול המוכר, וכיוונתי את המקל שוב.
"ש... שתק" קראתי, ובאופן מפתיע זה עבד. הוא נפל על גבו, והעכבישים נעלמו.
נשמעו כמה צעקות ודיבורים, וכל החדר הסתכל עלי במבט מוזר.
"אתה... ניצחת בדו קרב" המורה אמר בהפתעה.
"אני צריך לצאת" אמרתי.
הוא לא אמר כלום, ולקחתי את זה ככן.
יצאתי מהכיתה, והתיישבתי על הרצפה של המסדרון.
הראש שלי לא יכל להכיל את זה. אני לא יכולתי להכיל את הקול הזה יותר. אבל במקום להפסיק, זה הרגיש כאילו הוא מדבר איתי, אבל באותו הזמן לא.
"בושה... מזל שאינם יודעים... הנכד שלי, כמעט מפסיד... אקווה שיש לך מספיק כוח להחזיר אותי... ולהרוג אותו..." הנחתי את ראשי בין ידי, ונשמתי עמוק. סוף סוף, הקול השתתק,וקול אחר שקיוויתי לשמוע החליף אותו. "פרסי?" הקול של אנבת' נבלע ביחד איתי, בחשכה.

נ.מ. הרמיוני
הרגשתי מוזר מאוד.
מצד אחד, ריחמתי על אנבת', שקראה לפרופסור פליטוויק כדי שיקח את החבר שלה למרפאה אחרי שהתעלף, והוא בקושי הסכים.
מצד שני, מה שקרה בדו קרב... הוא ברח מכל הכישופים, ופתאום, אני יכולה להישבע שראיתי את העיניים שלו הופכות מירוק לאדום לחלקיק שנייה. ראיתי את זה אצל הארי, ועכשיו אצלו. ברגע הזה הוא לא הספיק לברוח ממכת עכבישים, ויכולתי לראות שהוא מרים את השרביט בכוונה להטיל כישוף, ובקושי רב מוריד אותה. זה נראה כמעט כאילו וולדמורט מנסה לשלוט בו. הוא סיים את הדו קרב ב"שתק" וברח. היא הלכה אחריו.
רון והארי הסתכלו עלי, כאילו אני אוכל להסביר את זה, אבל לא יכלתי. יותר מדי דברים להבין, בפחות מדי זמן.
"אני אלך אחריהם עם הגלימה, ו-" הארי התחיל.
"כולנו נלך. הארי, מתי תבין שאתה לא לבד בזה?" אמרתי ויצאתי מהכיתה התוססת.
נראה שאצטרך לדחות את התוכניות שלי לספר לפרופסור.
המרפאה הייתה לא רחוקה, והיינו צריכים לטפס רק בגרם מדרגות מסתובב אחד.
הוא היה במיטה רחוקה מהכניסה, והבת רבה בלחש עם מאדם פומפרי לצידו. נכנסתי והתקרבתי כדי לשמוע אותם טוב יותר. "-שאמרתי לך, הדברים האלו לא יעבדו!" "ילדה, אני מבינה שאת בלחץ, אבל אני מבטיחה לך, הם יעבדו" "לא הם לא, אבל זה כן" אנבת' נראתה בסדר, אבל ידה הרועדת שאחזה בבקבוק מלא נוזל סגלגל אמרה אחרת. "מה אתם עושים כאן?" שתיהן שאלו באותו הזמן.
"אנחנו... באנו לראות מה קרה" אמרתי בכנות.
"טוב, הינה, ראיתם, עכשיו צאו החוצה" אנבת' ענתה בכעס.
"מי צריך לצאת החוצה?" פרסי נראה מעט חיוור, אבל לא יותר מזה.
שתיהן הסתכלו עליו בשוק, ולאחר שנייה אנבת' קפצה עליו בחיבוק. "אני שונאת אותך, ואני אהרוג אותך" היא לחשה בשקט. "את אומרת את זה בזמן שאת מחבקת אותי" הוא צחק.
זה היה רגע מאוד נעים ומרגש לראות, אם אלו לא היו הם.
מאחורי, שמעתי צעדים, ובתיאום מושלם אני הארי ורון הסתובבנו. "למה כשמשהו קורה," פרופסור מקנוגל אמרה. "אלו תמיד חייבים להיות שלושתיכם?"

......
(אני בהתקף פאנגירל בגלל פשוט פרסבת' תתעלמו)
🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🦉🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🦉🔪🔪🔪🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊🌊
✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨