פרק 10

365 20 9
                                    

נ.מ. אנבת'
עם כמה שלא רציתי, היינו חייבים להיפרד לבסוף.
נפנפנו לשלום, ופרסי עלה לחדר של הבנים, אני לחדר של הבנות.
בסך הכל, זה היה חדר די יפה. היו בו חמש מיטות,
כל אחת עם מצעים אדומים-זהובים עם אריות קטנים והילה מעליה. ליד כל מידה הייתה שידה קטנה, וארון בעל דלת אחת.
היו שם שתי בנות שלא הכרתי.
התיק שלי היה מונח על המיטה הצדדית ביותר, ולכן התקדמתי לשם במהירות.היו שם גם כמה שקיות מהקניות שעשינו באותו הבוקר, ובנוסף גם מזוודה, עם סמלים מוזרים, שלא היה לי כוח לפענח.
הם כנראה דיברו ביניהן לפני, אבל כשנכנסתי לחדר היה שתיקה מביכה.
"אז... היי, את אנבת'?" מישהי מהן אמרה לבסוף.
התיישבתי על המיטה ושפכתי את תכולת השקיות היישר אל המזוודה.
"כן, היי." עניתי.
עכשיו לדברים החשובים שלי, מה שנמצא בתיק.
פתחתי את הרוכסן, ומצאתי בדיוק את מה שציפיתי למצוא.
הרישומים שלי, ספרים ביוונית עתיקה, כמה בגדים, ועוד כמה דברים אישיים.
חייכתי כשהבטתי בתמונה שנפלה מהתיק כשפתחתי אותו. זו הייתה תמונה שלי ושל פרסי, מתנשקים בחוף שבמחנה.
ולכן, לא שמתי לב שהן התגנבו מאחורי וראו את התמונה.
"או, מי זה??"
"אתם זוג?"
השאלות הרגילות...
"זה מישהו, וכן, אנחנו זוג" עניתי בעייפות בזמן שהחלפתי את המכנס והחולצה שלי בפיג'מה חמימה, משאירה את הסכין מוסתר במקום הקבוע שלו.
"בכל מקרה, אני רומילדה, וזאת פרוורטי" המתולתלת מביניהם דיברה. פרוורטי נראתה לי הודית, עם השיער השחור החלק שלה ועיניה התואמות.
"חבל, הוא היה יכול לקבל כל אחת, הוא ממש חתיך" זאת הייתה רומילדה, המתולתלת.
בימים אחרים זה כנראה היה מעצבן אותי, אבל היום? זה סתם עייף אותי יותר.
"כן?" מעל הדלת היה שעון. 9:51.רק עוד קצת, אמרתי לעצמי.
הכנסתי את התמונה בחזרה לתיק, והשתמשתי במנעול המיוחד שביתן הפייסטוס הכין לי, שנענה רק לד.נ.א. שיש לי בידיים. פשוט גאוני.
"טוב, תודי בזה, יש לך מזל. אף אחד לא היה רוצה אותך בחיים" סתם קנאית.
כנראה עיצבן אותה שאני מתעלמת ממנה, כי היא המשיכה. "מממ, מעניין למה דווקא את? את חתיכת חנונית, מכוערת, לא חכמה, לפי מה שראיתי עד עכשיו, אז או שאת עשירה, או שהוא פשוט מטומטם. חתיך, אבל מטומטם." היא הצליחה לעצבן אותי, כל הכבוד. אבל המוח שלי עדיין פועל גם כשאני כועסת, לכן נלחמתי בדחף להוציא את הסכין, וזרקתי עליה כרית. " אני אשמח מאוד שתסתמי, קשה לי לשמוע את הקול שלך" אמרתי לה.
רומילדה הזאת חייכה, ולנגד עיני שתיהן הפכו ל...
קוקאטריסים?
באמת? דווקא אלו?
עכשיו באמת שלפתי את הסכין וקפצתי אוטומטית מהמיטה.
דלת החדר נפתחה... והג'ינג'ית והרמיוני נכנסו לחדר. הקוקאטריסים לא שמו לב אליהן. נהדר, עכשיו יש לי גם קהל.
שתיהן, ג'יני והרמיוני צרחו ברגע שראו את המפלצות, והסיחו את דעתם של הקוקאטריסים ממני. זאת ההזמנות שלי, אמרתי לעצמי. הגוף שלהם הוא לא מטרה טובה, מכיוון שקשקשיהם מסוגלים לחסום אותי. הבל הפה הארסי שלהם מונע ממני להכאיב בפרצופם, ולכן הצד השני של ראשם, ראש התרנגול, יהיה המטרה הקלה ביותר. במהירות, טיפסתי על גבה הארוך של המפלצת, אוחזת בקשקשים הקשים בחוזקה. המפלצת הרגישה אותי, וזזה מצד לצד. תקעתי את הסכין במהירות בעורפה, ודם התפשט על ידיי. ראש התרנגול צווח בזמן שקפצתי מגבו במהירות, והמפלצת הפכה לאבק. השנייה תהיה קשה יותר, שכן היא כבר מכירה את האסטרטגיה שלי. אבל למה הבנות לא קוראות למישהו? למה אף אחד לא שומע את הצרחות? לא משנה,נדאג לזה אחר כך. עמדתי מול המפלצת. אני מסוגלת להתמודד איתה.
היא ליחששה, וזרקה לעברי פרץ של ארס, שהתחמקתי ממנו במהירות. הארס פגע בשטיח, הופך את צבעו האדום החמים לירוק מבחיל.
העפתי את הסכין במהירות, היישר לעבר הרווח שבין עיניה. שוב נשמעה צווחה, וגם המפלצת הזאת נעלמה באבק.
הרמתי את הסכין, שנפל על הרצפה, והתנשמתי. הבטתי בפני במראה.
"אני חייבת מקלחת" אמרתי לדמות המלוכלכת , בעלת השיער הבלונדיני המתולתל שיצא מזנב הפוני שהיה אסוף בו, ועיני הסערה, שהיו אפילו יותר סוערות עכשיו.
"רגע רגע רגע," הרמיוני אמרה לי, בזמן שלקחתי מכנסיים שחורים וסוודר חום מהתיק שלי, ולא שכחתי לנעול אותו שוב.
"מממ?" עניתי, שנייה לפני שנכנסתי אל המקלחת.
"את הרגע הרגת שני יצורים שהיו חברות שלנו לפני, ואת פשוט הולכת להתקלח?" הן אמרו.
חייכתי חיוך עצוב. "בעולם שלי, זה לא דבר יוצא דופן." ואני לא טועה.
נעלתי את הדלת של השירותים ופשטתי את בגדי המסריחים והמלוכלכים בדם.
זו הייתה אמבטיה ענקית ומלכותית, עם מיליון תמרוקים, בשמים, וסבונים. אני לא צריכה שום דבר מזה, אני לא בן אדם של מקלחות ארוכות. או שבחיים לא עשיתי אחת. נכנסתי, ולמרות שרציתי לטבוע באותו הרגע, נלחמתי בדחף והתנקתי במהירות. תוך חמש דקות, יצאתי ולבשתי את בגדי.
השעה הייתה 10:14.
סירקתי את שערי המתולתל בידי, ואספתי אותו לגולגול מבולגן.
אין סיכוי שאני ארדם עכשיו, אז אולי... אוי שיט, פרסי! אני... מה אם קרה לו משהו??
"אפשר ללכת למגורים של הבנים? זה דחוף..." שאלתי אותן במהירות. גם אם הן אומרות שלא, אני הולכת.
"זה די אסור, אבל... אפשרי." ג'יני ענתה.
הרמתי את תיקי על גבי, מוודאת שלא שכחתי את הנקטר. מובן שלא שכחתי.
פתחתי במהירות את הדלת וירדתי במדרגות. כשהגעתי לחדר המרכזי, נתקעתי במישהו.
"סליחה..." מילמלתי.
"אנבת'?" אמר קול מוכר.
"פרסי? אתה בסדר???" שאלתי במהירות.
"אנבת', את נפגעת?" הוא החזיר שאלה.
הלכתי צעד אחורה. כן, זה הוא.
השיער שלו היה מבולגן יותר מבדרך כלל, והוא נראה מעט עייף, אבל בסדר.
" את בטוח בסדר?"
"מה קרה???" שאלתי.
"קודם תגידי לי שאת בסדר. אני חייב לשמוע את זה מימך" הוא נראה מודאג מאוד.
"אני בסדר גמור, עכשיו מה קרה?"
"היו בחדר... את זוכרת את המפלצות עם הראש של התרנגול והגוף של הדרקון? שכחתי את השם שלהם... בקיצור, היו שם ארבע, וכל שאר התלמידים בחדר היו ישנים..." הוא לא המשיך את הסיפור, אבל לא הייתי זקוקה להמשך.
"אצלנו בחדר היו שתיים..." לא סיפרתי את הסיפור המלא, על מה שאמרו.
"ואת בסדר?? באתי ברגע שיכולתי"
"אני בסדר, ברור שאני בסדר"
"אם הם היו עושות לך משהו, אני..."
"אבל הן לא, נכון?"
הוא חייך בהקלה, ואני החזרתי חיוך. הוא לא יודע כמה הדבר נכון גם לגבי...
"אני לא יכול לעלות לחדר הזה שוב... אכפת לך ל..."
"נו, זה מה שהתכוונו לעשות מראש, נכון?"
הוא נראה כאילו הוקל לו, ואישית, הוקל גם לי. הסיוטים שתקפו אותי מעז ומתמיד, היו אפילו נוראים יותר עכשיו, ואני מודעת לזה שגם לפרסי יש סיוטים דומים. הייתי צריכה אותו יותר משרציתי להודות בזה.
אבל החדר כבר לא נראה חמים ומזמין. כל פינה חשוכה הייתה יכולה להסתיר מפלצת. כל כורסא גבוה יכלה להיות מקום מחבוא.
אבל מה שבטוח הוא, שאחרי היום הארוך הזה, הייתי עייפה מאוד.
לקחתי שמיכה, אדומה וזהובה, כמובן, מאחד הכיסאות, והנחתי לעצמי להתכרבל איתה על הספה, יחד עם פרסי, כמובן.
כבר כמעט נרדמתי, כשינשוף חום לבן נקש על חלון ליד האח.
קמתי במהירות. שום שינה עכשיו...
פתחתי את החלון, והינשוף נכנס בתעופה והתיישב על כתפי. על רגלו היתה קשורה חתיכת קלף.
זיכרון צילצל במוחי. אין סיכוי שזה נכון... או שכן? ליטפתי את נוצותיו הרכות של הינשוף, בזמן שהתיישבתי שוב, ופתחתי את המכתב.
נראה שדווקא צדקתי, זה כן מי שציפיתי שזה יהיה.
האמא היקרה שלי.


































פרסי והארי בהוגוורטסWhere stories live. Discover now