פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 17

הייי!!!
אז, זה עוד פרק קצר, תתכוננו לפרקים ארוכים יותר בהמשך!

...
...באותו הזמן...

נ.מ. כללית
משרד המנהלת, היה מלא בסימנים למנהלו הקודם.
הדייוקנים, כמובן, נשארו באותו המקום, וגם השולחן והכיסאות הקסומים שהיו כשדמבלדור כיהן. אבל, למרות זאת, היה ברור שזה משרדה של הפרופסור. מכשירים מיוחדים, ערמות ספרים, גביעים, דגלים אדומים (שכן עדיין הייתה ראש הבית, אם כי נאסר עליה לחלק/להוריד נקודות בלי סיבה) ועוד ועוד.
נ.מ. הארי
הפרופסור הובילה אותי לכיסא, והתיישבה בעצמה מולי.
היא הניפה את שרביטה, ווילון שחור שנמצא מאחורי כיסאה התקפל וחשף...
"חשבתי שהוא יוכל לתת לך יותר תשובות ממני, פוטר" אמרה בטון מתנצל וזזה מעט הצידה. הרגשתי את דמי מתחמם כשהבטתי בפניו המוכר של המנטור הישן.
"שלום, הארי, מה שלומך?" אמר בחיוך.
אם, א ם אפילו רק אחד מחברי היה כאן, הייתי שומר את הכל (או לפחות חלק)בפנים.
אבל הם לא היו.
אז לא הייתה לי סיבה לעשות את זה.
"מה שלומי? אתה באמת שואל מה שלומי? פתאום אכפת לך? ומה עם טונקס, לופין, סנייפ, לבנדר, פרד?! מהם לא היה אכפת לך?"
פרופסור מקנוגל פלטה נשיפה חדה שקטעה אותי, ונזכרתי שהיא עדיין כאן. "אני אצא" מילמלה וביצעה, סוגרת את הדלת אחריה.
"מובן שהיה לי אכפת מהם, הארי..."
"באמת? כי זה לא נראה ככה."
"כך אתה חושב?"
לא, לא חשבתי ככה. אבל למה שיהיה לו אכפת ממה שאני חושב באמת? זה בטח סתם עוד אחד מהטריקים שלו שאמור לגרום לי להבין משהו."כן! ועכשיו אתה מטיל את הפצצה הזאת, כשסוף סוף חשבתי שסיימנו עם וולדמורט, ופרסי הזה מגיע!"
"האמן לי, פרסי יכול לעזור הרבה יותר ממה שנדמה לך"
"אבל בכלל לא היינו צריכים עזרה לפני!"
"הארי, ידידי, שב." לא שמתי לב שנעמדתי עד לרגע הזה. לא התיישבתי.
"הארי..." דמבלדור נראה עצוב, עייף, וזקן. אבל אני מודה-עם כמה ששנאתי אותו, התגעגעתי אליו. התגעגעתי לזה שיש מישהו עם כל התשובות, שמתכנן ויודע הכל, התגעגעתי לזה שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו. זה לא אומר שלא שנאתי אותו.
"ביום מין הימים, עוד תבין את מעשיי. אך לא היום. אין לנו זמן לזה. עכשיו, תיתן לי את רשות הדיבור?"
הוא פירש את השתיקה שלי ככן, כנראה.
"אז, לפני שמתתי, חקרתי קצת את נושא החצויים, פרסי וחבריו. ולזכותם יאמר, שהחיים שלהם לא משעממים בכלל. אבל בוא ונתחיל מההתחלה." הוא החווה בידו המצויירת לכיסא הנטוש, והפעם התיישבתי.
"ובכן, הכל מתחיל בקרונוס..."
...
"רגע רגע, איך אתה יודע את כל זה?" קטעתי את ההסבר הארוך שלו על דבר שנקרא מחנה החצויים.
"יש לי מכרים, אפשר לומר. אם תרצה, שאל אותם על כירון." הסביר, ולא היה קשה להבין שהוא מתכוון לפרסי ואנבת', או כמו שהוא כינה אותם, החצויים.
"עכשיו אפשר להמשיך?" הדברים נאמרו בשלווה ובסבלנות שדמבלדור אופיין בהן, ולא בעצבנות או בכעס כלל.
"אני מניח..." מילמלתי, והינהנתי הינהון קטן.
...
"אני חושב שזה מספיק להיום, הארי" אמר דמבלדור לבסוף והעביר את ידו בזקנו הארוך. בחוץ כבר החשיך.
"אפשר לומר" אמרתי במעט עוקצנות, ונעמדתי.
"שאלות?" שאל, כמו מורה בסוף השיעור.
"לא, יותר כמו דברים שלא הבנתי. לפי מה שראיתי, החברה שלו, אנבת', מתאימה יותר להיות הנכדה של וולדמורט מאשר הוא."
"יכול להיות שהיא הנכדה, למה החלטת שזה דווקא פרסי?"
"אה, מכמה סיבות. בעיקר בגלל שוולדמורט תיקשר איתו, למרות שהוא אמור להיות מת"
"מה?" דמבלדור היה מזועזע, ולא הסתיר את זה.
סיפרתי לו מה קרה בדו קרב, לפחות כל מה שאני יודע.
"אני מוכרח לבדוק כמה דברים, הארי, אז למה שלא תלך לספר למר וויזלי וגברת גריינג'ר את כל, ואני מדגיש, כל, מה שסיפרתי לך ונזכה גם בנקודת מבט נוספת על המקרים. אולי אקרא לכולכם לשיחה נוספת בימים הקרובים, לאחר שאברר את העניין."
הינהנתי שוב,
"בסדר... בהצלחה",אמרתי במעט יובש, ולאחר שיצאתי, שמעתי אותו ממלמל משהו לעצמו.
הייתי עוצר ומקשיב, אבל...

...

אהמ אהמ אהמ.
וואו! יש יותר מאלף קוראים לדבר הזה! אני בשוק!
תודה תודה תודה לכולםםםםם!!! ❤️✨✨
🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉