פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 11

נ.מ. אנבת' (יש לה הרבה נקודות מבט פתאום 😉)
כמובן. אלת החוכמה בטוח שמה לב למפלצות האלו, והייתה חייבת להגיד משהו.
הינשוף בטח ישב על כתפי כי אני מזכירה לו אותה.
נהדר. מעכתי מעט את הנייר בין אצבעותי. לפתוח או לא לפתוח?
"אנבת'..." הוא יודע שאני עוברת כרגע משבר אמצע הלילה, נכון?
משראה שלא עניתי, המשיך "אנבת', אולי כדאי שלא תפתחי את זה..."
"למה?" שאלתי, מופתעת מעט.
"כי... פשוט כי... המכתב הקודם..." הבנתי.
"אתה חושש שאני אשבר, כמו שקרה מוקדם יותר?" הוא לא הינהן, אבל גם לא הניד בראשו.
"אני... אנבת', את חזקה, בטוח יותר חזקה ממני, אבל אני הייתי נשבר, ואני רק רוצה שתיהי בסדר"
הבטתי בעיניים הירוקות, שנראו כמו ים גועש ושוצף. אני יכולה להביט בעיניים האלו לנצח...
להתרכז, אנבת'.
הבנתי אותו, בעיקר מפני שגם אני הרגשתי ככה.
כנראה היה המון דברים שיוכלתי להגיד, דברים מרגשים או קיטשיים במיוחד. אבל לפעמים לא צריך שום דבר מהדברים האלו.
החזקתי בידו בחוזקה.
"תודה, מוח אצה"
ביד החופשיה שלי פתחתי את המכתב, שנכתב שוב, ביוונית עתיקה.

"מחר יגיעו אליכם הוראות בנוגע למשימה.
שמעתי על הקוקאטריסים. אנא, נסי לא להביש אותי מול כל האלים.

כן, זה עיצבן אותי מאוד, להביש אותה מול כל האלים? אני זאת שמביאה לה כבוד!
אבל הייתי עייפה, ולא רציתי לחשוב על זה. לכן זרקתי את הדף לאש, והנחתי לינשוף להתעופף דרך החלון, שהיה עדיין פתוח מעט ונסגר לאחר שיצא.
"הכל בסדר... נכון?" פרסי שאל.
"עברתי את טרטוס. ברור שאני בסד-" התחלתי להגיד, אבל רעש קטן של טפיפות רגליים, קרוב מאוד אלינו, גרם לשנינו להתרומם במהירות.
לא היה שם אף אחד.
"אני חושבת שאנחנו משתגעים..." אמרתי בזמן שחזרנו לשבת.
"טוב, לפחות אנחנו משתגעים ביחד..." הוא החזיר לי תשובה, בזמן שהנחתי את ראשי על ברכיו, והוא ליטף את גבי בעדינות.
העייפות הכריעה אותי פחות מדקה לאחר מכן.

נ.מ. הרמיוני
טוב, כנראה שלא הייתי אמורה לעשות את מה שעשיתי, אבל אני גאה בזה.
לאחר שאנבת' יצאה מהחדר, לא ידעתי מה יקרה, אז אני וג'יני חיכינו שהיא ופרסי יישבו והתגנבנו לחדר של הבנים, שם הערנו את הארי ורון, וסיפרנו להם את כל הסיפור.
הארי הציע שאקח את גלימת ההעלמות ואראה מה קורה, והאמת שזה היה הרעיון המקורי שלי.
בכל מקרה, הארי ורון יישבו במגורי הבנות שלנו, בזמן שג'יני תעדכן אותם בשאר הפרטים החשובים
לא קרה מה שציפיתי שיקרה. כשהיא הרגה את המפלצות (הרמיוני- אגב, הייתי צריכה להטיל כישוף נוסף כדי שלא ישמעו אותה), היה לה מין מבט אחר בעיניים, כאילו היא יכולה לשרוף כל דבר במבט אחד. עכשיו היא נראתה יותר נורמלית, יותר עצובה.
אבל אני לא נתתי לזה להטעות אותי. גם טום רידל נראה תמים בעיני פרופסור סלהגורן.
וצדקתי. הם לא היו עדינים בכלל כששלפו סכין וחרב כשכישוף "מופליטו" שלי הפסיק לפעול לרגע.
רצתי בחזרה לחדר הבנות, ורק לאחר שנעלתי את הדלת אחרי, הרשתי לעצמי להוריד את הגלימה ולנשום בכבדות.
"מה קרה?" הם שאלו אותי במהירות.
סיפרתי להם הכל, על המכתב ועל מה ששמעתי שאמרו. אפשר היה לחתוך את הלחץ בחדר בסכין.
"מה היה כתוב במכתב, שוב?" שאל רון.
"לא הבנתי הכל, אני יודעת רק מעט יוונית עתיקה, אבל בעיקרון מחר אמורות להגיע אליהם הוראות בנוגע לסוג של משימה, והבת צריכה *לא להביש אותי מול כל האלים*. אותי זאת כנראה שולחת המכתב, והם היו קצת נסערים לאחר ששמעו את זה. בקצת אני מתכוונת שהילדה שרפה את המכתב" הלוואי שהייתי משקיעה יותר בלימוד יוונית ומיתולוגיה עתיקה. ההורים שלי אמרו שזה עוד ישמש אותי יום אחד... דחפתי את המחשבה הזאת למעמקי מוחי, איפה שכל מחשבותי על הורי נמצאו.
"מחר נצא לבדוק מה המשימה הזאת, נכון?" רון המשיך, ואני הינהנתי.
כולנו נרגענו מעט, חוץ מהארי. הוא כמעט לחש כשאמר "אני חייב לספר לכם משהו..." מה הוא שמר בסוד הפעם?
"טוב ,אז...אצל אוליבנדר, כשהוא, פרסי, לקח את השרביט... אני שמעתי משהו, שגם הוא שמע..."
אבל חשבתי שזה הפסיק...
"מה שמעת?" ג'יני הייתה הרבה יותר מדי נחמדה ונעימה כשפנתה אליו בטון רך.
"בשם מרלין תגיד את זה כבר, כי נראה לי שאם לא אני אתפוצץ" עניתי בבהילות.
"בסדר... הקול אמר: נכדו של אדון האופל יקים אותו לתחייה ועולם הקוסמים יהיה נתון לשליטתו" הוא מילמל במהירות.
השתררה שתיקה כבדה בחדר. בכל פעם שהארי שמע או ראה דברים, זה הסתיים לא טוב... אבל הפעם זה נשמע קצת כמו איום ריק מכדי שיהיה מודאג מימנו. חסר משהו. מה הארי מסתיר עכשיו?
"מה את חושבת שזה אומר, הרמיוני?" רון שאל אותי.
"בעיקרון, זה כנראה אומר שהוא הנכד של וולדמורט, וכנראה אוכלי המוות רוצים לגייס אותו לשירותיהם לפנינו, וכך הוא יחזיר אותו, ואולי ואולי לא זאת המשימה הזאת שהמכתב דיבר עליו" יותר מדי חצאי נתונים...
"אבל... אני עדיין חושבת שכדאי שנחכה לבוקר, ונדבר על זה מחר, טוב?" הוספתי.
"טוב, אז אתם יכולים ללכת לחדר שלכם, ואנחנו נישאר כאן" ג'יני אמרה.
רון יצא, אבל הארי התמהמה מעט. "הרמיוני, הגלימה..." הוא מילמל. אה, נכון...
"הינה" הושטתי לעברו את הגלימה, אבל הוא לא לקח אותה.
"ג'יני, אכפת לך?..." הוא אמר לבסוף, כשלקח אותה.
ג'יני חייכה חיוך קטן, ויצאה יחד איתו.
כך נשארתי בחדר הבנות, עם המחשבות שלי לגמרי לבד.

היה די מעיק סתם לשבת שם, אז החלטתי לסרוק את הדברים של המפלצות. אלו נראו התיקים הרגילים של רומילדה ופרווטי, מלאים איפור וכמה ספרי לימוד. אבל כששפכתי את התיק של רומילדה, מצאתי פתק קטן וישן, שנכתב בכתב מבולגן ובאנגלית לא נכונה, ובכל זאת, הבנתי מה כתוב.
"אוקטיבאנוס. גאיה. קרונוס. וולדמורט."

כן... זה סוף הפרק... פחות אהבתי אותו אבל פרסבת' כאלו חמודיםםםם
אגב אם אתם לא יודעים שיניתי קצת את ההתחלה הסיפור קורה אחרי המלחמה בגאיה
.  .  .

חג שמח לכולם!
שכחתי להגיד, יום הולדת שמח לדורקס! היה אתמול!
אוהבים אותך דורקס שלנווו