פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 18

נ.מ. אנבת'
"אני מקווה שאני מדמיינת" מילמלתי. "אבל האם זה..."

...כמה דקות לפני...
"כירון!" פרסי נופף לו לשלום, אני הסתפקתי בחיוך והינהון.
כירון חייך את חיוכו המוכר, משהו בעיניו הראה לי שהוא לחוץ, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. ברור שהוא יהיה לחוץ, הוא שלח אותנו למקום לא מוכר, לבצע משימה שאיננו בטוחים מה היא בכלל.
"אנבת'. פרסי. בעניין המשימה" יותר אמר משאל. הינהנתי שוב.
"ובכן, ניגש ישר לעניין. אתם יודעים כמובן שבעולמנו עדיין מסתובבים חצויים באי ידיעה לגבי מה שהם. זהו בערך המקרה שלנו. חצוייה, שהגיעה כבר לגיל 17, והוכרה- השמועה אומרת שהיא אחת מילדם של שלושת הגדולים - בטוחה שכל המפלצות שרדפו אחריה במהלך השנים קשורות רק לעובדה שהיא גם מכשפה. המשימה שלכם, כמובן, היא למצוא אותה ולהביא אותה למחנה, מה שיהיה קשה יותר ממשהינכם חושבים."
"היי, גם זאוס רוצה שנחפש חצוייה! אולי הן אפילו חברות" פרסי קרא.
לכמה שניות, גם אני וגם כירון לא הוצאנו מילה.
"Περσέους Τζάκσον! Στο όνομα των θεών, θα σε σκοτώσω!*" פלטתי בכעס. לעזאזל איתו!
לקח לו שניה, עד שהוא הבין את הטעות שלו"אני התכוונתי לספר, אני נשבע! פשוט לא מצאתי את הזמן!"
"פרסי, תוכל לפרט?" כירון אמר ברוגע.
"כן, גם אני אשמח לשמוע על זה סוף סוף" שילבתי ידיים וקפצתי שפתיים, אבל בכל זאת עזרתי לו מעט בפרטים ששכח עד שהגיע לחלק שזאוס מקפיא אותי.
מחשבה אחת עברה במוחי, במשך כל הסיפור שלו- ממתי לאלים כל כל אכפת מהילדים שלהם?
פפף, אין סיכוי שלאתנה יהיה אי פעם אכפת ממני בצורה כזאת.
"אז...
"האם קרה עוד משהו מוזר, שתרצו להסב את תשומת ליבי אליו?" שאל כירון בסוף, מעט מההפתעה שלו נחשפת על פניו.
התחלנו גוללים בפניו את כל מה שקרה מאז שהם הגיעו לביתנו אתמול, עד עכשיו. באמת היינו צריכים לפרוק.
כשהגענו לחלק של הדו קרב, הוא עצר אותנו.
"תחזרו על זה שוב."
פרסי סיפר שוב על הקול ששמע בראשו, ושאמר לו מה לעשות.
"כירון... אתה יודע על זה משהו?" שאלתי, ואני ופרסי החלפנו מבטים.
"אני... האם דיברתם עם הקוסמים על העניין הזה?" החליף נושא במהירות.
"כן... הם אמרו ש... אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל פרסי בחשד, כשכירון החל ממלמל לעצמו.
"אתם... Και τους είπες ποιος είσαι** לא טוב. לא טוב בכלל..."
"למה, כירון? למה שלא ידעו מי אנחנו, בעצם? הרי המשימה שלנו היא רק להביא את החצויה ולחזור, סליחה, את החצויות, או שהן בעצם אותו הבן אדם? כלומר, המשימה שלנו היא להביא את החצוייה/חצויות,נכון? כלומר, הם בטח חברים, אולי הם אפילו יעזרו לנו..." הפרעת קשב טיפשית!
"כן... נכון..."
"אוקיייייי" פרסי אמר במבוכה.
משהו לא היה בסדר. אבל לא יכולתי לשים את האצבע על מה. אף אחת מהשיחות שלנו עם כירון, הרגישו ככה. מתוחות.
"אני... לא משנה." כחכח בגרונו.
"לא, זה כן משנה. כירון, אתה יכול לסמוך עלינו, לא נספר לאף אחד" אמרתי וניסיתי להעביר לו את המסר דרך העיניים.
"אתם לא תבינו את זה, אתם עדיין-..." התחיל להגיד. קטעתי אותו.
סבלנות: 0%
"כירון, אני נשבעת בנהר הסטיקס, אם אתה תגיד שאנחנו עדיין ילדים-"
"אבל אתם באמת כאלו!"
שתקתי. אני שונאת לריב עם כירון, הוא כמו אבא שני בשבילי.
"הפסקנו להיות ילדים לפני יותר מדי זמן" מילמל פרסי בקול חסר רגש, לא מביט בקשת שהראתה את המנטור הזקן.
הוא צודק.
אמנם הצלנו את העולם, שלא נמאס לו לנסות להתפרק.
אבל שכשהצלנו את העולם, התפרקנו קצת בעצמנו.
החזקתי את כף ידו בחוזקה. היא רעדה. לחצתי אותה מעט, לסמן שאני שם. הוא החזיר לחיצה עדינה.
"פרסי..."
"למה שלא תספר לנו מה הבעיה השניה, שאתה כל כך דואג בגללה?" פרסי ניסה לשנות נושא, וגם לגרום לכירון לדבר על זה? חכם. הייתי צריכה לחשוב על זה...
כירון שיחרר אנחה לפני שדיבר. "טוב... אחת מהבעיות זה ה...המחנה. מחנה החצויים." רגע- מה קרה למחנה??? ומה עם כולם? הם...
"כולם בסדר" הרגיע, לפני שהמשיך לדבר "בזמן האחרון, מפלצות מסוג אחר התחילו להגיע, כאלו שלא ראיתי כבר המון זמן, ורוב החצויים לא יודעים איך להגיב ונפצעים..."
"אז... נעביר את כל החדשים למחנה יופיטר, ואת כל השאר נשאיר להילחם! אנחנו יכולים לחזור, ולעזור, כמובן" הצעתי במהירות.
"לא, לא! כלומר, כן, שלחנו אותם למחנה יופיטר, אבל בעניין השני, לא ולא! המשימה שלכם חשובה בהרבה! ולכן, החלטתי שאשלח לכם עזרה."
"עזרה?" פרסי שאל בבלבול. גם אני הייתי מבולבלת.
"כירון, אם יש התקפות על המחנה, לא עדיף שהרוב ישארו?"
"במיוחד בגלל שאנחנו לא צריכים עזרה. כלומר, אלא אם כן, אחת מהבעיות שמדאיגות אותך קשורות אלינו" הוספתי.
"אני אגיד לכם מה. בעוד שבוע, אתקשר שוב לראות מה קורה, אחרי שהעזרה תגיע. עכשיו, אני חייב ללכת. נתראה, ידידיי"
אמר וניתק את הקשר. חה, הוא חושב שלא שמתי לב שהתעלם מהשאלה?
קמתי מהאדמה המסריחה, וניערתי את המכנס השחור שלבשתי. כן, החלפתי למכנס. לעזאזל, החצאית של המדים האלו לא נוחה בשיט.
הושטתי יד, ופרסי נעזר בה כדי לקום גם הוא על רגליו.

"איזה עזרה כירון חושב שנצטרך, לדעתך?" שאל אותי פרסי כשיצאנו מגינת הדלועים והתחלנו ללכת חזרה לטירה הגדולה.
"לדעתי הוא ממעיט בערכנו. למה שנצטרך עזרה?"
השבתי, עוצרת לרגע ומסיטה את מבטי אל היער הגדול שלצד הטירה. "היער האסור", כפי שכינו אותו כאן.

"מזוג יונים אחד, לזוג יונים שני" נשמע קול מוכר מאחורינו.

הווה

."אני מקווה שאני מדמיינת", מילמלתי, מסתובבת באיטיות. "אבל האם זה..."
"האחד והיחיד, ליאוווו וואלדס!" אמר והסתובב במקום, עולה באש כרגיל.
"אה, וגם הם פה" הוסיף, והסטתי את מבטי הצידה.
ניקו ישב על האדמה, מגלגל את עיניו. וויל גחן מעליו, מבצע בדיקות שונות.
"וויל, בפעם העשירית, אני בסדר!" אמר, כשוויל עבר להוציא משהו נוסף מתיקו.
"לא אכפת לי מה אמרת, די אנג'לו, זאת הפעם האחרונה שאתה-"
"מבצע מסע צללים, שנינו יודעים שזאת לא"
הם המשיכו להתווכח, עד שסוף סוף הבחינו בנו.
"מה נשמע, חברה?" קרא פרסי בחיוך.
הם ניפנפו ביידיהם גם הם בחיוך (לפחות וויל) וניקו גם התכוון לעמוד, אבל וויל הדף אותו בחזרה לישיבה.
"לא לא לא, אנחנו נסיים את הבדיקה ואז תוכל לקום"
"הם ככה מאז שהגענו לכאן" הניד ליאו בראשו ביאוש, כמו מורה שמאוכזב מתלמידיו.
"דרך אגב, למה אתם כאן בכלל?" שאלתי.
"אני-"
"אנחנו!" תיקן אותו ניקו.
"אנחנו, אבל בעיקר אני" אמר וקרץ, "העזרה שלכם!

...
*פרסאוס ג'קסון! בשם האלים, אני אהרוג אותך!
*

*ואתם סיפרתם להם מי אתם...

...

אני? מכניסה את סולאנגלו לפאנפיק כי התגעגעתי? כןןןןןןןןןןןןןן
וכמובן גם את ליאוווו
אגב יום הולדת שמח לנוויל ולהארייי (היה אתמול נראלייי)
✨✨✨✨
ותודה על שישים עוקביםםם הפרק עלה לכבוד זההה ❤️