פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 6

נ.מ. הארי
המילים הפשוטות האלו השפיעו עלי בצורה שהן לא היו אמורות להשפיע.
הייתי מודע לזה שרון, הרמיוני וג'יני מסתכלים עלי. אבל במידה מסוימת, גם לא היה לי אכפת.
"הארי..." הרמיוני לחשה.
אני האחראי למותם של רמוס וטונקס, סיריוס, דובי, סנייפ,סדריק,פרד ועוד לפחות חמישים אנשים. הכל באשמתי.
"הארי, זאת ממש לא אשמתך." היא אמרה, כאילו קראה את מחשבותי.
כן,בטח. ברור שזאת כן!
ניסיתי לשנות נושא "לופין מעולם לא אמר שהיה לו אחות".
"לא, הוא לא הזכיר את זה, אבל..." הרמיוני נראתה אשמה, כאילו עשתה משהו אסור.
"הרמיוני...???" רון שאל, חצי מחייך.
"בסדר, בסדר! אולי ואולי לא, שמעתי את רמוס וסיריוס מדברים, לפני בערך שנתיים, ואולי ואולי לא הם דיברו על "האחות של רמוס". והקשבתי רק קצת כי התאו- באמת רון! זה לא מצחיק!" היא הוסיפה כשרון פלט צחוק קולני. מובן שהם התחילו לריב בדיוק באותו הרגע. הגנבתי מבט לעבר השניים האחרים, פרסי ואנבת', שהתלחששו בשקט. גם ג'יני לא דיברה. לפי פרצופה הבנתי שהיא נזכרה בפרד, וידעתי שהמוות שלו קשה לה במיוחד.היא הייתה קשורה אליו מאוד.
מאז, היא מנסה להסתיר את העצב שלה, מה שלא עובד לה במיוחד. היא חייכה חיוך קלוש כשראתה שאני מסתכל. פרסי ואנבת' המשיכו להתלחש בזמן שרון והרמיוני התווכחו בקולניות. מעניין על מה הם מדברים...

נ.מ. פרסי
ברגע שהאישה שנכנסה לקרון אמרה את שמה, האווירה השתנתה. אנבת' דרכה על הרגל שלי בחוזקה בדיוק כשעמדתי לשאול מי זאת. פלטתי קללה ביוונית עתיקה "זה באמת היה הכרחי?"
שאלתי בלחישה.
"תיזהר לשאול אותם מי זאת, ותיתן לי להקשיב רגע." החזירה לחישה. חיכיתי בשקט ובסבלנות, בזמן שהם כיבו את שמחת החיים בקרון. באמת, לא חייב להיות כאלו דיכאוניים. "הבנת? כי אני ממש לא." לחשתי באוזנה, מתרחק ככל האפשר מהג'ינג'י.
"אני חושבת שכן. בעיקרון, האישה שנכנסה היא אחות של מישהו שהם הכירו, וזה שדומה לך חושב שהמישהו הזה מת באשמתו, וזה הזכיר לג'ינג'ית מישהו שהיה קרוב אליה שקרה לו משהו, ושני הג'ינג'ים הם אחים, והוא והיא" היא החוותה בידה על עבר הארי והג'ינג'ית, בתנועה כמעט בלתי נראית "אני כמעט בטוחה שהם זוג, ו-"
"רגע רגע, את הבנת את כל זה מהסתכלות בהם למשך... אני לא יודע, שתי דקות?"
היא חייכה "אל תשכח שאתה מדבר עם בת אתנה".
סוף סוף היא מחייכת! "תאמיני לי שלא שכחתי".
"חמודים! מישהו רוצה משהו מהעגלה?" אישה עם עגלה מלאה בחטיפים מוזרים פנתה אלינו. מובן שעכשיו שרר שקט. "לא, לא תודה..." הארי אמר לבסוף. שוב האבל המוזר הזה שרר בקרון. דווקא אני לא הייתי מתנגד לאיזה חטיף, אם אנבת' לא הייתה מסתכלת עלי ככה. "מה זאת אומרת? בכל שנ- רגע, אוי! אתם הוויזלים!" היא נראתה מבויישת, כאילו עשתה משהו אסור. "אני יודעת שאתם כנראה לא תבינו את זה..." עכשיו היא כבר לחשה. ביד רועדת היא שלפה פתק קטן מכיס הסינר הוורוד להחריד שלה. המכתב נחתם בכתב יד דק אך מרושל, ולפי מה שהצלחתי להבין, הוא היה צריך להישלח לתאומים. "תוכלו להעביר את זה לג'ורג' בשמי?" היא שאלה. "מובן שכן" הרמינוי? המריניו? לקחה את המכתב מידה. "תודה רבה לכם, יקיריי." היא יצאה מהקרון במהירות והמשיכה בטיול שלה. "אם אישת הממתקים כבר באה, אנחנו כבר די קרובים. אני הולכת להחליף לגלימה. ג'יני, את רוצה לבוא?" הילדה אמרה, בעודה דוחפת את המכתב לתא קטן במזוודה שלה, ונעמדה ליד דלת הקרון. "אה, כן, בנוגע לזה..." הג'ינג'ית שלפה שתי גלימות שחורות (שנראו כאילו ניקו יאהב אותן) מתוך המזוודה שלה. "אבא הביא לי אותן בבוקר. הגלימות האלו הן להיום, ומחר כבר תקבלו גלימות אחרות" היא דיברה אלינו, אליי ואל אנבת'.
"אז... אנבת'? את רוצה לבוא איתנו להחליף לגלימות?" הרמי- הרמיו- הרמיוני! אוקיי, היא שאלה בעצבנות. אולי באמת היא צריכה לצאת איתן? כלומר, ברור שהעדפתי שהיא תבוא איתי, אבל... "לא, זה בסדר, אני ופרסי נצא כשתחזרו" היא לקחה את הגלימות מידה של הג'ינג'ית והושיטה לי את הגדולה יותר. ברגע שהן יצאו, הג'ינג'י עבר לשבת ליד הארי והם דיברו במהירות מופרזת "אתה הקפטן של הקווידיץ השנה, הארי?"
"אני חושב שכן, למה? אתה תישאר השוער? ומי יהיו החובטים?..."
"פרסי..." אנבת' לחשה. היא לא נראתה כל כך טוב.
"חכמולוגית? מה קרה?" שאלתי בדאגה.
היא לא ענתה, אלא הצביעה על הדיסקית הקטנה שקיבלנו מכירון. נזכרתי אוטומטית בשיחה שהייתה לנו איתו, שבה הוא הורה לנו ללכת עם המוזרים מהבית ספר לקוסמים. וכן, הוא השתמש במילים האלו. לכן הסכמנו כמעט מיד כשהם באו.
הוא הביא לנו את הדיסקית הזאת, שהיו לה ארבעה מצבים: כשהייתה שחורה, זה אומר שאין סכנה.
כשהיא צהובה, הסכנה קרובה אך לא מסוכנת כל כך.
אם היא אדומה, הסכנה בלתי אפשרית לניצוח.
וכאשר היא זוהרת, הסכנה קרובה מאוד.
היא הושיטה לי אותה בעדינות.
הדיסקית הוארה באור אדום, וזהרה.