פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 15

נ.מ. הארי
"פרופסור, זה לא כמו שזה נראה, הפעם אלו לא אנחנו" הרמיוני אמרה במהירות.
"נכון, זה אני" פרסי הסכים איתה.
"מה קרה לך בכלל?" שאלתי אותו. לא התמקדתי כל כך בדו קרב אחרי שראיתי מה שראיתי. הרמיוני חושבת שפיספסתי את זה? טוב, לא. וולדמורט שלט בו, או התאחד איתו.
"מאדם, אני בטוחה שאת יודעת כל דבר שנאמר כאן יישאר כאן" פרופסור מקנוגל יותר הורתה מאמרה, ומאדם פומפרי הינהנה בבהילות.
"אז, תמשיך בבקשה" מקנוגל הינהנה לעבר פרסי בנוקשות.
"זה... אני מניח שזה מוזר מאוד ודמיינתי את זה, אבל..." פרסי התחיל ונעצר. לאחר מבט עידוד קל מהחברה שלו, שעברה לשבת על כיסא לצד המיטה, המשיך "הדו קרב היה בסדר, עד שבסופו, שמעתי קול בתוך הראש שלי, שאמר לי משהו כמו... אבדה קדברה? הוא אמר את זה שוב ושוב ושוב, וזה עשה לי ממש כאב ראש, אז סיימתי את הדו קרב וברחתי." הוא סיים במבוכה. התרחקתי שני צעדים לאחור. לא. לא שוב. "הארי?" רון נעמד מאחורי. בשם מרלין, אסור לי להתעלף עכשיו. פקחתי וסגרתי את עיני. 
"תקשיבו," לפחות קולי היה יציב. "מגיעות לכם כמה תשובות." הרמיוני ורון הסתכלו עלי בהפתעה, אבל המשכתי. "פרסי, מי ששמעת היה וולדמורט, הקוסם האפל ביותר בכל הזמנים, הרוצח של מיליוני אנשים, וכנראה גם... סבא שלך."
הם שתקו לרגע, מעכלים כנראה את הבשורה. אם זאת באמת סתם הצגה, הם מציגים אותה ממש טוב.
"וואו. לאלים היה ממש משעמם" הוא אמר לבסוף.
"בכל מקרה, תמשיך" אמרה אנבת'.
"כן, אז וולדמורט היה רשע וחזק, והוא... הובס לפני מעט זמן".
"אז למה אתה מספר לנו את זה?" פרסי שאל, אבל ההבנה ניכרה בפרצופה של אנבת'.
"הוא לא... שיהיה ברור, הוא בחיים לא יעשה את זה" אמרה.
"את לא יכולה לדעת" אמרתי.
"הארי, לא" הרמיוני הבינה מיד "אתה לא בטוח צודק".
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה?" רון ופרסי אמרו יחד.
"הוא חושב שאתה עזרת או עדיין עוזר לוולדמורט הזה לחזור לחיים, מה שלא נכון." אנבת' הסבירה לפרסי בכעס.
מקנוגל כחכחה בגרונה. "יש לנו דרך לבדוק את זה, פוטר"
"וורטיסרום?" הרמיוני שאלה בהפתעה.
"גם, גריינג'ר, אבל קודם כל, צריך לבדוק שאין עליכם את האות האפל" היא התקרבה ונעמדה מלפנינו, פונה אליהם.
"בטח, איך בודקים את זה?" פרסי התרומם מעט והתיישב על המיטה, הצחוק הרגיל שנראה בפרצופו נעלם.
"פשוט תפשיל את שרוולך השמאלי, ואם יהיה שם את הסמל...."
הפרופסור בטוח יודעת מה לעשות.
מיד, הוא הפשיל את השרוול-הימני.
"זה... זה השני" הפרופסור אמרה באי נוחות.
"אוי, התבלבלתי" הוא אמר, שום שמץ של מבוכה בפניו והפשיל את השרוול השני.
ברגע שנראה קצה של קעקוע שחור, הרמיוני פלטה "פרוטוגו!" ומשכה אותי ואת רון מאחוריה. אני הייתי משותק מההלם.
אבל זה לא היה הסימן האפל. אלו היו קווים ואותיות, לא גולגולת ונחש.
"מה זה?" הפרופסור שאלה,מוכנה להטיל כישוף עם שרביטה.
"אה... סיפור ארוך, אבל זה האות האפל?" פרסי שאל.
"ל-לא" אמרה הרמיוני בתבוסה.
אז מה אם אין לו את האות האפל? הוא עדיין יכול לתמוך בו.
"מצוין, עכשיו שראיתם שאין לו את האות האפל, ושהוא ממש לא תומך במוזר הזה, יש לנו כמה שאלות." אנבת' אמרה בתוכחה ונעמדה מולנו.
"יש לנו כמה שאלות?" פרסי שאל בבלבול.
בתגובה, היא גלגלה עיניים.
"שתי שאלות לכם, שתי שאלות לנו" הרמיוני אמרה והושיטה את ידה לליחצת יד. אנבת' לחצה אותה בעצבנות.
"שאלה ראשונה שלי:" אנבת' התחילה, "למה יש לך את הצלקת הזאת על המצח?"
"מתנה מסבא שלו, שניסה להרוג אותי" אמרתי בקול חסר רגש. כל הנוכחים בחדר השתדלו לא להסתכל עלי.
"עכשיו שאלה שלי," אמרה הרמיוני, אולי בכדי לשנות נושא ואולי לא, בכל מקרה היא פישפשה בכיסה והוציאה פתק קטן. "מי אלו... אוקטיביאנוס קרונוס וגאיה?"
פרסי ואנבת' הסתכלו אחד על השני במבט לא מובן.
"טוב..." פרסי אמר לבסוף, "זה עוד סיפור ארוך מאוד, אבל בשביל לקצר אותו- חבורת נבלים שרוצים להקשות על החיים שלנו"
ממש לא הסתפקתי בתשובה שלו.
"יש לי עוד שאלה, בבקשה: האם אתם חושבים שנוכל להתאחד לקבוצה אחת גדולה ולהתעלם מכל הדעות הקדומות?" הרמיוני תפסה פיקוד. ברור שאני לא רוצה להיות עם הנכד של וולדמורט באותו הצד, אבל בטוח יש להרמיוני תוכנית. למישהו חייבת להיות תוכנית.
"זה יהיה קשה, אבל נוכל לעשות את זה. יש לי שאלה אחרונה: הרמיוני, איפה מצאת את הפתק הזה?" אנבת' אמרה במעט לחץ.
"אה, זה? טוב... זה היה בתיק של המפלצות, זוכרת אנבת'? אלו שהרגת?" הרמיוני רעדה מעט כשדיברה, ואנבת' הינהנה והוסיפה שאלה "בסדר, אז עכשיו, קיבלנו את שתי השאלות שלנו ואתם את שלכם. אוכל לבקש בקשה, פרופסור?" ולא חיכתה שהפרופסור תענה.
"האם נוכל... להשתחרר מהשעה הבאה? אני מבטיחה שנגיע לשעה שלאחר מכן, פשוט אנחנו צריכים קצת... זמן לעכל, את יודעת?" היא אמרה בחיוך.
"אני מניחה שזה אפשרי. תצטרכו להגיע לתולדות הקוסמים, עם פורפסור בינס. אנחנו נצא עכשיו-" אמרה מקנוגל למרות ציקצוקיה של מאדם פומפרי והובילה אותנו, אותי את הרמיוני ואת רון החוצה מהמרפאה.
"זה היה... מעניין. בכל מקרה, גם שלושתכם משוחררים." היא חייכה חיוך אימהי, מחמם.
"בסדר, נתראה, פרופסור" הרמיוני אמרה בחצי חיוך, והפורפסור המשיכה במסדרון.
"לאן הולכים?" שאל רון, למרות ששנינו ידענו מה תהיה התשובה.
"לספריה. בואו" הרמיוני אמרה והחלה ללכת הליכה מהירה לעבר אחד מגרמי המדרגות.
משכתי בכתפי לעבר רון, והוא משך בהן לעברי.
"קדימה, שניכם!" הרמיוני נעצרה וקראה לעברנו.
"לא כדאי שהיא תכעס" רון אמר בחיוך משועשע והתחיל ללכת לכיוונה, ואני כמוהו.
למרות שמה שרציתי לעשות היה להישאר ליד דלת המרפאה ולצותת.

נ.מ. פרסי
בשניה שהם יצאו מהמרפאה, חטפתי אגרוף בבטן.
"אתה. כל-כך. מת." אנבת' אמרה בין אגרוף לאגרוף.
"חשבתי...שדאגת... לי?"
"ברור שדאגתי לך, יחתיכת מטומטם! אתה התעלפת! זאת הפעם האחרונה שאתה עושה לי את זה!" היא הפסיקה עם האגרופים והעיפה עלי את הכרית של המיטה.
בערך באותו רגע שמנו לב שהאישה מהמרפאה מסתכלת עלינו.
"אה... סליחה, אני פשוט..." אנבת' גימגמה. וואו, לא חשבתי שבחיים אשמע אותה מגמגמת.
"לא לא לא, הכל בסדר, פשוט הזכרתם לי... שני תלמידים אחרים שלמדו פה פעם..." היא משכה במטפחת שעל ראשה ועיניה נצצו.
"קראו להם... ג'יימס ולילי, ולפי מה שאני רואה הם היו בדיוק כמוכם. לא משנה, חייבת לחזור לעבודה" היא התנערה ומחתה את הדמעה על לחיה.
"רגע. את מדברת בלשון עבר. הם?..." החכמולוגית שלי שאלה ועיניה האפירו. בתגובה, האישה שאני חושב שקוראים לה מאדם פומפון, הינהנה.
"כן. האמת היא שהם ההורים של הארי"
"מותר לשאול... איך?" אנבת' לחצה את ידי וקולה היה מלווה במעט צער.
"הם נרצחו, בידי... אתם-יודעים- לא, מספיק פופי. הם נרצחו בידי וולדמורט.עכשיו אני באמת חייבת ללכת" מילמלה פומפון והחלה להתרחק. אנבת' הינהנה בכהות חושים.
"אני מבינה עכשיו. מוח אצה, אתה לא קולט?!" היא קראה ואני הנדתי בראשי. באמת לא הבנתי מה קרה. "ההארי הזה כזה מגעיל אלינו, בגלל שההורים שלו נרצחו בידי וולדמורט הזה, שהוא במקרה גם סבא שלך, שהאות האפל הזה סימן אותו-זאת רק תיאוריה בנתיים- ובנוסף, לא נראלי שהם סומכים עלינו" היא אמרה כאילו זה הדבר הכי פשוט ומובן בעולם.
"אני אפילו לא יודע למה אני עדיין מופתע"
"זה היה כזה ברור, אתה בטח היחיד שלא שם לזה" אנבת' מילמלה והסמיקה.
"את כזאת חמודה כשאת מסמיקה" קצוות פיה עלו לחיוך למרות שבברור ניסתה להסתיר אותו.
"גם לביאות יכולות להיות חמודות לפעמים"
"האם זה הוא פרנק2?"
שתיקה מביכה השתררה, כמו כדי לכבד את שמו של פרנק.
שנינו דאגנו להם כל כך, ברמות שאי אפשר לתאר במילים.
"לפחות הם בסדר" אמרתי, מנסה לעודד אותה.
היא חייכה חיוך רפה "לא, כולנו בסדר"
"מאיזה סרט של דיסני זה בא?"
"אתה ברצינות חייב להרוס כל רגע כזה?" היא אמרה והתקרבה כל כך שיכולתי להרגיש את הנשימות שלה.
"זה בדם שלי, מה אפשר לעשות?" אמרתי וסגרתי את המרחק בינינו, מדביק את שפתי לשפתיה.
....
יסססס ✨✨✨✨ עוד קצת פרסבת' להמשך יום טובבבב