פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 8

נ.מ. הרמיוני
הנוף היפה של הוגוורטס היכה בי ברגע שיצאנו מהרכבת. וכן, גם הקול המוכר שצעק "תלמידים חדשים! אתם הוא לבוא אלי! תלמידים חדשים..." שהעלה חיוך על פני, ותמיד יעלה. אבל מקנוגל הורתה לנו לקחת את שני החדשים איתנו בכרכרה, והיא תמשיך משם. (הסופרת- r.i.p הוגוורטס תמיד יזכור אותך בתור האגריד, רובי ❤️ כן אני יודעת שזה לא קשור עכשיו אבל אולי פשוט תתעלמו ותפסיקו לקרוא את זה?) אבל שמתי לב שהחדשים לא היו איתנו. מצב מדאיג, בהתחשב במה שהבנים סיפרו לי שהם עשו, מלבד מה שראיתי. וכמובן שרון והארי היו צריכים להחליף לגלימות שנייה לפני שיצאנו מהרכבת, כי הם לא החליפו לפני. שני חסרי האחריות האלו! אז יצאנו מהרכבת מעט באיחור.
בכל מקרה, שמעתי אותם, וכמובן שלאחר מכן גם ראיתי, מדברים עם... דראקו? לא ציפיתי שהוא יחזור אחרי השנה שעברה. הוא גם נראה נחמד יותר, כאילו משהו בהליכה הבטוחה שלו השתנה. הוא נראה כמעט מבויש. ברגע שהבחין בי, הם התקרבו אל האיזור שבו אני, רון והארי חיכינו לכרכרות. ג'יני העדיפה לבלות עם לונה ונוויל, אז היא חיכתה לא רחוק מאיתנו. עכשיו כבר יכולתי לשמוע את השיחה של דראקו והשניים האחרים:
"... ואתם חייבים לטעום את הוופלים הכחולים! הם הכי טעימים!" דראקו היה חברותי? אני בטח מתבלבלת. אבל לפי המבט של רון והארי, לא טעיתי בכלל. לא שאני יכולה לטעות. "כחולים? כאילו, בצבע כחול?" זה היה פרסי בוודאות. "ברור, מוח אצה! יש לו קטע עם אוכל כחול" הפעם גם הנימה הזאת של אנבת', כאילו היא מתכננת לרצוח מישהו, לא נשמעה. טוב, כמעט.
הם כבר הגיעו אלינו, ולכן השתתקו. "בכל מקרה... נראה אתכם בפנים?" דראקו נפרד מהם. "ו... הארי? אני יכול... להחליף איתך מילה?" הוא התבייש ברמות, אבל גם סוג של היה בטוח בעצמו. הארי לא הולך להקשיב לו, נכון? אני כמעט בטוחה שזו מלכודת. "מאלפוי, אתה מוזמן להגיד את זה כאן."
"בסדר, בסדר..." הוא מלמל בעצבנות לא אופיינית לו. אני מרחמת עליו עכשיו? "אני... אני... רציתי לבקש סליחה." אוקיי, וואו. למאלפוי יש חתיכת אגו, הוא לא היה אומר את זה סתם ככה. "גם מ... וויזלי... ו... גריינג'ר..." הו, בהחלט מגיע לנו סליחה. הייתי חושבת שזה סתם שקר, כדי לצחוק עלינו, אבל הוא נראה כל-כך מפחד, שזה לא נראה אפשרי. "אני יודע שאתם לא תוכלו לסלוח לי מיד, ואתם צודקים." הוא הוסיף כמעט מיד. "אבל הייתי חייב להגיד את זה בכל מקרה... טוב, אז להתראות..." והלך. המאלפוי הבטוח בעצמו, המלגלג והנורא שהכרתי, נראה ההפך לגמרי עכשיו. אף אחד לא דיבר איתו, והרוב התלחשו והצביעו עליו. זה היה כמעט כמו מה שהיה להארי... אבל זה כנראה מגיע לו.
"בשם מרלין, מאלפוי ביקש עכשיו סליחה???" רון נשמע מופתע בדיוק כמוני. "הוא ביקש" אישרתי. הכרכרות כבר כמעט הגיעו, יכולתי לראות אותן במרחק. אני אראה את התסראלים המחשבה כמו התנגנה בראשי. עכשיו, שראיתי מוות, אני אראה את היצורים האלו...

נ.מ. פרסי
המאלפוי הזה ממש נחמד.
הוא סיפר לנו שהוא היה בריון כלפי המון אנשים, ושהיה בצד הלא נכון, אבל גם שהוא מנסה להשתנות. היי, זה סימן טוב, לא?
אוקיי, וואו. זה מגעיל. את הכרכרות שהיו אמורות לקחת אותנו לבית ספר משכו מין סוסים שחורים ומגעילים. אבל לא סתם סוסים, כאילו, אני אוהב סוסים, במיוחד מכונפים, אבל לא כאלו עם כנפיים של דרקון ועיניים חלולות ובמיוחד לא כשהם מסתכלים עלי. "אלו... תסראלים?"אנבת' שאלה ו... ניסתה ללטף את הדבר הזה? אוקיי, היא יודעת מה זה? "מה זה? ולמה זה נראה ככה?" אני אמור לדעת מה זה? "נו, אתה לא זוכר שלמדנו על זה? היצורים האלו, שרק מי שראה מוות יכול לראות..." אה, זה אלו. "אתם גם רואים אותם?" אנבת' שאלה בזמן שעלינו לכרכרה. "כן, מובן שכן" ההארי הזה ענה בעצבנות. בסדר, הבנתי את העצבנות. כל השאר נראו אותו הדבר. בכל מקרה, הכרכרה ממש לא הייתה יפה. היא הייתה בסך הכל עגלת עץ עם שישה מושבים. הפעם, הם ישבו בצד אחד, ואני ואנבת' בצד השני. רגע, למה בשם האלים הסוסים האלו פרסו כנפיים? "אנחנו לא עפים, נכון?" אנבת' ואני שאלנו באותו זמן. "לא, רק נוסעים." הרמיוני אישרה. "למה?" הפעם זה היה הקול של הארי, שהתיישב רחוק מאוד מהיצורים.
"לא יהיה חכם כל כך להיכנס לממלכה של האל שתקף אותנו לפני... חצי שעה?" אנבת' ענתה בטון המתנשא שלה, זה שאהבתי כל כך.
פתאום, נשמעה צהלה, וקול של ילד מילא את ראשי
"שלום, בוס." למרות שאני רגיל לזה בזכות בלאקג'ק, נבהלתי. "מה קרה?" שאלה הרמיוני בזמן שהכרכרה היטלטלה מצד לצד בזכות התזוזה שלי. כל הכבוד, פרסי. "למה דווקא בוס?" מילמלתי. "אמ...היי..." התקרבתי לקדמת הכרכרה, איפה שהתסראלים נמצאו. אני לא מטומטם לגמרי, אז ידעתי שהתסראל שדיבר הוא כנראה ה.. צעיר יותר? ליטפתי בעדינות את הפרווה השחורה, המבריקה. נראה לי שצדקתי, זה בטח הוא. והוא באמת כמו בלאקג'ק. הסוס גירגר בעדינות, "צריך לזוז..." אמר הקול "אה... טוב, נתראה" משכתי את ידי, והתסראלים התחילו למשוך את העגלה. "מי אחראי עליהם?" מצאתי את עצמי שואל. "האגריד, למה?" רון ענה.
הוא נראה היחיד שלא איבד יכולת דיבור. מה, בחיים לא ראיתם מישהו מדבר עם סוסים? "הם... לא משנה" אמרתי כשאנבת' דרכה עלי, שוב. אוקיי, היא לא מוכרחה לעשות את זה כל-כך חזק. "בכל מקרה..." אנבת' גילגלה עיניים. "אולי תספרו לנו קצת על עצמכם?" היא חייכה, אבל במבט שלה ראיתי משהו אחר. "הגענו לפה בשביל משהו".
כירון לא אמר בשביל מה, אבל אמר שנקבל הוראות. אני מחבב אותו, אבל למה לשלוח אותנו למקום לא מוכר בלי שום הוראות עם שלושה ילדים ששונאים אותנו? לא שאני מתלונן, זה היה יכול להיות יותר גרוע, לדוגמא, ללכת למקום לא מוכר עם... כל מפלצת אפשרית. אני לא טוב בדוגמאות, זה החלק של אנבת'. כל החלקים החכמים הם החלקים שלה. הם ניסו להתחיל לדבר,אבל משהו קטע את השיחה. טירה גדולה, שנראתה כאילו ניקו יאהב אותה, נגלתה לעינינו.
מגדלים מחודדים ושחורים, המון כאלה. אגם גדול מאוד, (יש!) ויער ירוק ומסתורי, עם עצים גדולים מאוד. היה חשוך מאוד,למרות שהשעה עכשיו הייתה בטח סביבות... אוף, אני שונא מתמטיקה. "מה השעה לדעתך?" שאלתי את אנבת', שנראה שלא התפעלה כלל מהטירה הגדולה או מכל דבר אחר. "אני חושבת שהזמן כאן עובר אחרת, רק רגע," היא ענתה בשקט. "עכשיו כל כך חשוך, שהשעה היא בטח שש בערב לפחות" היא אמרה בקול, גם לאחרים, שניהלו עכשיו שיחה על כל מיני דברים משעממים, כמו מורים וכאלו. באמת, מ-ש-ע-מ-ם!
הרמיוני אמרה "אה, כן, הזמן עובר פי 4 לאט יותר מהרגיל ברכבת, מה שאומר..." כאילו היא נזכרת במשהו.
"שביחס שלנו, היינו רק שעתיים ברכבת, אבל בעצם הזמן עבר לאט יותר, מה שאומר שעכשיו... 7 בערב." אנבת' השלימה. והם נראו המומים, הגיוני מאוד, זה מפתיע גם אותי כל פעם מחדש. (הסופרת- אני יודעת שזה לא נכון אבל זה נשמע הגיוני לא? בכל מקרה לא לתקן אותי אין סיכוי שעברו 8 שעות בזמן שהם היו ברכבת אז חיפשתי סיבה 😂)
"אמ... כן."
אנבת' חייכה את החיוך הקטן שלה ולחצה את ידי, בזמן שהתקרבנו לטירה עוד ועוד, עם מלא כרכרות מלפנינו ואחרינו.
"את חייבת לי שיעור במטמטיקה לפני שנתחיל תיכון, את יודעת." אמרתי לה.
"חייבת?" היא העמידה פני מופתעת.
"אולי לא חייבת, אבל את מעדיפה שאגנוב לך את השיעורים?"
"גם אם אלמד אותך, אתה בכל מקרה תגנוב אותם, נכון?"
"זה מה שאת חושבת עלי? באמת, חכמולוגית, ממך לא ציפיתי"
"אתה חושב שאני טועה?"
"אמ... טועה זו מילה גדולה..."
"בסדר, אבל אתה חייב לי, מוח אצה!"
"אני כבר חייב לך, לא?"
הכרכרה נעצרה באיטיות.
"במקומך לא הייתי מזכירה את זה" היא חייכה חיוך גדול יותר כשירדנו מהכרכרה.
"בכל מקרה... אתם צריכים לחכות בכניסה לשאר התלמידים החדשים, ואז מקנוגל, זאתי עם הגלימה הירוקה והכובע המחודד, כבר תגיד לכם מה לעשות. ביי ביי, ובהצלחה!" אפילו אני הבנתי שהם מיהרו להתרחק מאיתנו, כשהרמיוני דיברה במהירות מופרזת ואז משכה את שניהם אחריה, לשער של הטירה, בין מלא ילדים אחרים.
"אז אנחנו באמת עושים את זה?" שאלתי את אנבת'.
"אתה יודע מה אני אגיד, נכון?" היא ענתה.
"תמיד טוב לקוות..."
"בוא נלך לחפש את האישה שהם דיברו עליה, ונראה מה היא רוצה."
"תמיד כל כך מעשית..." באמת, אפשר להאשים אותי בזה שלא היה בא לי לחפש עוד מישהו?
אני כנראה צריך לספר לאנבת' על מה שזאוס אמר לי, על החצויה, אבל... לא, היא כבר הבינה בטוח שזאוס ביקש ממני משהו, המעצבן הזה. היא כנראה סתם מחכה לזמן הנכון לשאול את זה.
"הנה היא, בוא, מוח אצה!" היא משכה אותי לקבוצה של ילדים בני אחד עשרה מקסימום, לפי הגובה, וכן, גם אישה שתאמה לתיאור שלהם. (הסופרת- למקרה שהתבלבלתם, לא טעמה, שזה הטעם שלה, כמו הטעם של הגלידה הוא מתוק, אלא תאמה, כמו השניצל הזה לא תואם את התיאור שלו. וכן, אני רעבה, לא לשפוט את הדוגמאות).
"את מקנוגל, נכון?" אנבת' שאלה אותה בזמן שהתקרבנו אליהם.
"פרופסור מקנוגל בשבילכם, מיס?..." היי, רק לאנבת' מותר להיות כזאת מתנשאת!
"אנבת' צ'ייס, וזה פרסי ג'קסון."
האישה הייתה קצת בהלם, ואז מאוכזבת, ואז כועסת, ואז חייכה חיוך מזויף. וכן, אני מאוד גאה בעצמי שהבנתי את זה לבד. למרות שזה היה די ברור, אבל לא להרוס לי!.
"אה, כמובן! אתם! טוב, אם כך, הצטרפו לילדים האלו, ותקשיבו להסבר שלי, בבקשה!" עוד נאום ארוך? באמת?
עוד הרבה מאוד ילדים הצטרפו לקבוצה הזאת, ולמרות שאני ואנבת' לא כזה גבוהים, נראינו כמו ענקים לידם. ברצינות? עד כדי כך האלים התעצבנו עלי היום? אין איזושהם הטבות לאלו שהצילו אל האלים ואת העולם כולו? זה מגיע לאנבת' מאוד.
אגב אנבת', היא הייתה עסוקה בלחפש מלכודות באדמה שדרכנו עליה בעזרת תקיעת השרביט שלה שם שוב. ושוב. ושוב... היא הפסיקה כשהמקנוגל הזאת התחילה לדבר: "מצוין! עכשיו-" מקנוגל מחאה כף, וכולם הפסיקו לדבר. "עקבו אחרי". היא התחילה להתקדם במהירות, אנבת' אני והשאר אחריה.
הדלת של הטירה נפתחה... וזה היה סך הכל מסדרון עם מלא מדרגות. באמת? ציפיתי למשהו קסום יותר. היא התחילה לעלות במדרגות, ולדבר תוך כדי "לפני שנלך לאולם הגדול ותוכלו ליהנות מהסעודה הטעימה-" עכשיו היא מדברת! "אתם תשתבצו בבתים שלכם. יש ארבעה בתים: גריפינדור, הפאלפף, רייבנקלו וסלית'רין." כל הילדים נרתעו מעט כשהיא אמרה סלית'רין. לידי, ילדה בעלת שיער בלונדיני כמעט לבן, לחשה "זה רק שם של משהו, מה אתם מפחדים?" היי, היא לא טועה. מקנוגל כחכחה בגרונה "כן, סלית'רין. בכל מקרה, הדבר יעשה בעזרת מצנפת המיון-" מה בשם האלים זה מצנפת?
"מצנפת זה בעצם סוג של כובע, מוח אצה" אנבת' לחשה לי, כאילו קראה את מחשבותי.
"בדרך ככל המיון היה מלווה בשיר קצר, שהמצנפת הכינה בעצמה, אבל מפני שבשנה שעברה המצנפת נשרפה-" אמ... אני לא גאון, אבל אם משהו נשרף, זה לא אומר שהוא... כאילו... שרוף?
הגענו לסוף המדרגות, והקבוצה שלנו נעמדה מול דלת גדולה ומלכותית כזאת, כשמקנוגל עם הגב אל הדלת.
"המצנפת שכחה את השיר שהכינה, לכן תסתפק ב... אני לא בטוחה. כבר נראה, נכון?" עכשיו היא חייכה חיוך אמיתי אל כל הילדים, חוץ מאיתנו. לא שבדיוק אכפת לי, אבל עדיין.
"עכשיו אנו הולכים להיכנס לאולם הגדול, ואתם בטח תתפעלו ממראו המדהים, אבל חייבים אתם להמשיך ללכת אחרי. לאלו מכם שלא יודעים-" היא ממש הסתכלה עלי ועל אנבת' כשהיא אמרה את זה "לאחר ששמכם יקרא על ידי, עליכם לשבת על השרפרף שמוצב שם. המצנפת תונח על ראשכם, וכשתגיד את שם הבית הנבחר, תוכלו לשבת בשולחנכם." נהדר, אני לא הבנתי הרבה. למה להשתמש במילים מפונפנות כשאפשר פשוט להגיד מה צריך לעשות?
הדלתות נפתחו... אוקיי, זה באמת יפה.
האולם הגדול, או איך שלא תרצו לקרוא לו, היה מואר באלף נרות לפחות שריחפו באוויר לאורך ארבעה שולחנות ארוכים, שלצידם ישבו שאר התלמידים. ראיתי את השלושה שהיו איתנו בשולחן השלישי משמאל, עם גלימות בעלות סמלים אדומים עליהם. הם נופפו אלינו לשלום. טוב, רק הרמיוני ורון, אבל זה גם משהו. על השולחנות הונחו צלחות מבריקות וגביעי זהב. בחלקו העליון של האולם ניצב עוד שולחן ארוך שלצידו ישבו כנראה המורים, לפי הישיבה הבטוחה שלהם. הבטתי מעלה וראיתי תקרה שצבעה שחור קטיפתי משובצת כוכבים. (הסופרת-לאלו מכם ששמו לב, התיאור לקוח מהספר הראשון, עם עוד כמה הוספות שלי) זה נראה כמו השמים! גם שאר הילדים התפעלו, וגם אנבת', עם כמה שניסתה להסתיר את זה. עכשיו גם הבנתי את החלק של הבתים: בכל אחד מארבעת השולחנות ישבו ילדים, תלמידים, בעלי גלימות עם סמלים שונים. היו כחול, צהוב, אדום וירוק, כמו שראיתי על הגלימה של דראקו. התלמידים לא דיברו עם תלמידים שאינם משולחנם. אפילו לא קצת.
"מדברים עלינו, מוח אצה..." אנבת' לחשה לי. באמת, איך היא תמיד הראשונה לשים לב לדברים כאלו? היו לחשושים עלינו, מכיוון שאנו גבוהים מדי. אני לא אחבב את רוב התלמידים, זה ברור, על פי המבטים ששלחו אלינו.
והנה... השרפרף. לידו עמד מישהו נמוך מאוד, אבל מבוגר, אוחז בכובע חום כמו של המכשפים בסרטים, רק הרבה יותר מרופט וישן. היו לו המון חורים וקרעים, אבל היי, מי אני שאשפוט?
"תודה לפרופסור פליטוויק, על העזרה שלו" מקנוגל לקחה את הכובע מהיד של האיש הנמוך "כמובן, מינרווה." ענה וישב בחזרה ליד השולחן.
"עכשיו, נוכל להתחיל עם המיונים!"

2000+ מיליםםםםם