פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 5

נ.מ. הרמיוניי (אני כבר מעדכנת, כנראה יהיו הרבה נקודות מבט שלה כי אני אוהבת לכתוב את הצד שלה בסיפור)

נ.מ. הרמיוני
בסדר, אז התעתקנו כרגיל, והגענו לתחנת קינגס קרוס. הבטתי על הארי ורון, שנראו די כרגיל, ואז הבטתי על השניים האחרים. הם נראו כל דבר ההפך מרגיל. הילדה נראתה כאילו בכל רגע תשוב לבכות, והילד נראה סתם המום.
נזכרתי שמזל שלא שכחתי להביא גם את המזוודות, שריחפו אחרי.
אז סימנתי לכולם לבוא אחרי, ובזמן שהנחתי לרגלי, שהכירו כבר את המסלול, להוביל, נתתי למחשבות שלי לרחף מעט.
הדאגות העיקריות שלי כרגע: הנכד/ה של וולדמורט, הסוהסרנים, המורים החדשים בהוגוורטס, משרד הקוסמים וההורים שלי. תיכננתי לנסות לשאול את כל מי שאני מכירה בנוגע אל ההורים שלי. אולי היא הייתה מטופשת, אבל היתה לי תוכנית. למצוא כישוף נוגד כישוף זיכרון, לחפש את ההורים שלי, ו... ולנסות את זה עליהם. לא ממש מפורט, כי לא היה לי כל-כך זמן לחשוב על זה, אבל זה יעבוד, כי אני הרמיוני גריינג'ר, החכמה ביותר לגילה! בדיוק הייתי באמצע שיחת עידוד עצמי כששמתי לב שהגענו. קיר הלבנים המוכר. הממ, יש לקוסמים משהו עם לגרום לקירות להיות דלתות למקומות. בכל מקרה, הסתובבתי אל החבורה, מנסה לעשות את זה בשמחה. "אז! זוהי הדלת לרציף תשע ושלושה רבעים! ואם הרכבת יוצאת באחד עשרה..." עצרתי כדי להביט בשעון שלי, זה שרון קנה לי. 10:53. "אז רק עוד שבע דקות! תקשיבו, פשוט תרוצו אל הקיר, אוקיי? בתור הדגמה, אני אעבור עם המזוודות שלנו... בעוד שלוש, שתיים, אחת!" קראתי בזמן שרצתי לעבר הקיר. כרגיל, התחושה הייתה כמו ללכת דרך אוויר, והגעתי לצד השני בקלות רבה. עכשיו רק צריך לחכות להם.

נ.מ. פרסי
בטוח היה מדאיג אותי יותר כל העניין של הריצה לעבר הקיר שנראה מוצק מאוד, אבל דאגתי יותר לאנבת'. היא עדיין החזיקה בידי ורעדה,מה שלא היה מתאים לאנבת'. היא לא נשברת בקלות. הדברים השחורים המגעילים האלו באמת היו נוראים. "היי, את מסוגלת להתמודד עם זה, חכמולוגית שלי. בואי פשוט נלך, ו... נקשיב לאת-יודעת-מי" יכול להיות שהשניים האחרים חשבו שאנחנו מתכוונים אליהם, אבל לי ולאנבת' היה... סוד קטן. ראיתי שגם אנבת' חושבת עליו. (הסופרת- איזה כיף זה לדעת את כל הסודות מראש וואוו איך לא כתבתי לפני?)"בסדר," היא מילמלה והנהנה. אני החזקתי בידה, ורצנו לעבר הקיר כמו משוגעים. האמת, שזה היה כמעט כמו ללכת דרך אוויר, רק מעט מוצק יותר. תוך שניות, הבנים באו.
"כבר 10:58! רוצו לרכבת!" קראה הבת המתולתלת. ואכן, הספקתי לראות רכבת אדומה, מעוצבת כמו רכבות ישנות, שהתחילה לזוז. כולנו נכנסנו, ומבפנים הרכבת נראתה רגיל. אנבת' משכה בידי, והתקדמה לסוף הרכבת, לקרון היחיד שהיה כמעט ריק. בקושי שמתי לב אליהם, הולכים אחרינו. בפינה ישבה ילדה ג'ינג'ית, בת גילנו. היא קראה מגזין, שנראו עליו... אנשים על מטאטים? (הסופרת-וואו תאמת שהיה לי רעיון אחר בראש למי זאת תיהיה, אבל לא רציתי שהיא תופיע עכשיו ותגלה את כל הסודות שלי.). הארי התיישב לידה, ואנבת' ואני התיישבנו בספסל השני.
"היי ג'יני, מנשמע?" אמרה הרמיוני. הילדה, ששמה כנראה ג'יני, הרימה את ראשה "היי, הנה אתם! סוף סוף... לונה ונוויל בקרון ליד, אבל נמאס לי קצת מהאנשים ששואלים שאלות, אז זזתי לכאן. בכל מקרה..." הפסקתי להקשיב. אנבת' הביטה מעבר לחלון, בזמן שהרכבת האיצה. "את מתכוונת לספר לי מה קרה, אנני? זה בסדר גם אם לא" הוספתי במהירות. היא הסתובבה אלי, מסתכלת הישר לתוך עיניי. "ברור שאני אספר, מוח אצה, אבל מאוחר יותר. מה איתך?" היא שאלה בלחישה שקטה, שכמעט לא נשמעה. השניים האחרים בדיוק יצאו מהקרון, והותירו אותי ואת אנבת', יחד עם הג'ינג'ית והארי. "זה היה מוזר," עניתי כמעט מבלי משים, בלחישה תואמת. "הרגשתי כאילו... כאילו בחיים לא אהיה שמח יותר ושוב פעם שמעתי את אימא שלי כשהמינוטאור הזה..." נעצרתי כשהדמעות עקצצו בעיניי. אנבת' חייכה בעידוד. "ואת כל הזכרונות הרעים שלי, במיוחד את... את יודעת, ראיתי מחדש את כל מה שקרה במלחמה, וידעתי..." היא השלימה אותי "שזה קרה באשמתי". השניים האחרים הביטו בנו בעניין, לא שהיה לי אכפת. אם לי היה קשה כשראיתי את הזכרונות הרעים שלי, לאנבת' היה בטח קשה פי שניים. "אוי, אנבת'..." מלמלתי ועטפתי אותה בחיבוק חם. איך לא קלטתי את זה? סוף סוף, כשהתנתקנו, היא חייכה חיוך רפה. "לקח לך זמן לקלוט," היא אמרה. "עכשיו אתה יודע למה אתה מוח אצה." החזרתי לה חיוך. אני לא אתן לשום דבר לפגוע בה לעולם.
"אז מה," שאלה הג'ינג'ית. "ראיתם סוהסרנים?" והארי הנהן בראשו. "אני יכולה לספר להם מה קרה כשאתה הרגשת סוהסרנים בפעם הראשונה?" שאלה אותו בחיוך. הוא החזיר לה חיוך קטן, וגילגל את עיניו. "רק אם את ממש חייבת." אמר לה.
הסיפור נשמע מעניין, והרי טוב להכיר את מי שיושב איתך בקרון. הרמיוני ורון נכנסו בדיוק באותו הרגע. הג'ינג'י התיישב לידי, השנייה מולו.
"אז ככה, זה קרה כשהארי היה בשנתו השלישית בהוגוורטס, ועלו לרכבת סוהסרנים, כדי לחפש איזה אסיר נמלט, ולתפוס טרמפ להוגוורטס ביחד איתנו, כיוון שהם איבטחו אותו ו-" "רגע, הדברים האלו יהיו שם? בבית ספר הזה?" אנבת' קטעה אותה ושאלה בדאגה. "לא, זה היה רק בשנה הזאת. בכל אופן, הם עלו לרכבת, והארי התעלף! אבל זה היה רק מפני ש-" מישהי שבדיוק נכנסה לקרון, קטעה את הסיפור שוב. "-

נ.מ. הארי
"מפני שעברו של הארי מכיל זוועות יותר מאחרים."
האישה נכנסה אל הקרון. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני- אפרפר, ועיניים אפורות עייפות. היא הייתה בת לפחות שלושים, זה היה ברור. הגלימה נתלתה על כתפיה הצנומות, ומזוודה הייתה בידה. אבל המשפט הזה הזכיר לי מישהו. "פרופסור לופין אמר לי את זה פעם" נזכרתי לבסוף. היא הנהנה, הוציאה טבלת שוקולד, וחילקה אותה בינינו. "זה יעזור לכם. אני חייבת ללכת, להתכונן, אבל אני בטוחה שניפגש שוב." קולה היה עדין, שביר כל כך. "אבל איך קוראים לך, גברתי?" שאלה הרמיוני. "אני? אני לינדה. לינדה לופין."
...
🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉🌊🦉