פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 3

נ.מ. פרסייי
אחרי שארזנו, ירדנו במדרגות הבית, כשאנבת' עדיין אוחזת בידי. רציתי להגיד לה יותר, רציתי להגיד לה שהיא הבן אדם הכי מדהים שפגשתי, אבל לא היה מספיק זמן...
השלושה האלו, הארי רון והרמיוני, עמדו מול מגף ישן... זה נורמלי בעולם שלהם? מצד שני, אני נילחם בעט שהופך לחרב...
"בשלוש, אתם תחזיקו במגף חזק ובלי לעזוב" האמצעי, זה שנראה כמעט כמוני, אמר לנו. "אחת, שתיים, שלוש!!!" אנבת' ואני אחזנו חזק במגף הזה, ולפתע הרגשתי משיכה באזור הקורקבן. מזה הדבר הזה?? המגף כאילו משך אותנו והייתי בלי אוויר וכמעט איבדתי אחיזה.. כשנפלנו ליד דלת של פונדק ישן. הם לא נראו מופתעים מהתקרית, ופשוט נעמדו והברישו אבק מבגדיהם . כאילו, אנשים? הרגע מגף ישן ומסריח לקח אותנו לפונדק ישן ומסריח? כנראה שזה נורמלי. אנחנו צריכים להתחיל ללמוד דברים של קוסמים... אם אנחנו בכלל כאלה. יכול להיות שזאת סתם מלכודת? הג'ינג'י והבת משכו אותנו לעמידה, וסימנו לנו ללכת אחריהם. נכנסנו לפונדק, והיו בו 20 אנשים. כולם הביטו בנו. או ליתר דיוק בשלישייה הזאת. הם מפורסמים? או שסתם דמיינתי את זה?
נכנסנו אל מין דלת צדדית, וציפיתי לאיזה משהו קסום כזה, אני לא יודע מה בדיוק. אבל היה שם בסך הכל כמה שקיות זבל, וקיר אבנים. אנבת' כבר התכוונה להוציא את סכינה מחשש שזאת מלכודת, כשהרמיוני??? ככה קוראים לה? הבת בחבורה שלהם, נקשה בשרביטה על הלבנה השלישית משמאל, ולאט לאט, האבנים זזו ופינו לנו מקום לעבור!. אוקיי, זה היה די מגניב "אתם מתכוונים להסביר-" דבריה של אנבת' נבלעו ברעש שבא מהפתח. מיליוני אנשים טיילו וקנו כל מיני דברים מהמקום הענק הזה! החבורה נכנסה, ואנחנו אחריהם. "לאן הולכים עכשיו?" צעקתי. "קודם כל, אתם צריכים שרביטים." ענה הג'ינג'י. הם הובילו אותנו ואני לחצתי את ידה של החכמולוגית שלי, כדי לסמן לה שאנחנו ביחד בזה. היא לחצה את ידי בחזרה והתקדמנו יחדיו אחריהם.
הגענו למין פינה מבודדת, שלא היו בה כל כך הרבה אנשים. החנות נראתה חדשה, כאילו רק עכשיו בנו אותה. הדיסלקציה שלי מנעה ממני לקרוא את השלט של החנות, אבל הבנתי שהמילה הראשונה היא "שרביטי". אוקיי, הם לא צוחקים בעניין השרביטים.
נכנסנו, ופעמון צלצל.
מבפנים, החנות הייתה חשוכה, אבל הצלחתי להבחין בכמה פרטים: היתה ספה קטנה בפינה, עם כמה ספרים עליה. מדפים ארוכים מלאים בקופסאות צרות וארוכות ושולחן קטן ועגול, מלא בפריטים מוזרים שלא ראיתי אף פעם. "אוליבנדר? אתה כאן?" צעק הארי?.
איש מבוגר, בן יותר מתשעים לפחות, צץ מבין המדפים. הוא התקרב אלינו "שלום לחבורה המוזרה. מי מכם צריך שרביט?"
"רק שניהם. אנחנו יכולים לצאת בינתיים?" ענתה הבת
"מובן שכן. בואו" אמר אוליבנדר וסימן לנו לבוא אחריו.
"עוד עשרים דקות, ניפגש כאן, אנחנו נסיים את הקניות שלכם בינתיים" היא אמרה ויצאה, הם אחריה.
"גברות קודם. מה שמך?" שאל האיש'.
"אנבת'. אנבת' צ'ייס."
"אממ.... זה יכול להיות... לא, מובן שלא זה..." מלמל האיש וחיפש בין המדפים. רק עכשיו שמתי לב שהוא רוכב על מין עגלה כזאת, שעלתה לגובה מדי פעם, במהירות מוגזמת. לבסוף, הוא חזר, אוחז כמה קופסאות.
"שימי לב, גברת צ'ייס. השרביט בוחר את הקוסם, ולא להפך. עכשיו, נסי את זה: עשרים וחמש סנטימטר, לא גמיש, עם שערת חד קרן." הוא הושיט לה מין מקל, לא, שרביט. כן, הוא הושיט לה *שרביט* והיא אחזה בו בחוזקה. "תנופפי בו קצת, מיס צ'ייס." היא עשתה כמתבקש, וערמת דפים שהייתה על השולחן התפזרה ברעש סביב החדר. "לא, לא זה..." אמר אוליבנדר ולקח ממנה את השרביט. אני חשבתי שזה היה די מגניב, אבל ראיתי שאנבת' התביישה "זה בטח קורה כל הזמן" ניחמתי אותה "פפפ, אם זה מה שקרה לי, מעניין מה יקרה לך, מוח אצה." גיחכה. פעם אנבת', תמיד אנבת'. חייכתי בשקט. הוא הושיט לה עוד שרביט, שונה מעט מהקודם "עשרים ושבע סנטימטר, עץ אשוח, גמיש, שערת ויליה. הוא יחיד במינו. יצרתי רק 4 שרביטים עם שערה של ויליה." אנבת' נפנפה בו... ואחד מחלונות החנות נשבר. "לא, לא, גם לא זה" אמר בבהלה אוליבנדר ואנבת' הושיטה לו אותו בחזרה.
עוד זמן עבר... ואוליבנדר חזר שוב, אוחז בקופסא נוספת "אני חושב שזה יתאים... שלושים ואחת סנטימטר, די גמיש, עץ אילן וקשקשי דרקון." אנבת' רק נגעה בשרביט... ואור קסום כמו נכנס לחנות והתמקד בה. "אם כן, גברת צ'ייס, זה השרביט שלך. ועכשיו, אתה, מר..." אנבת תקעה בי מרפק, מעט חזק יותר ממה שהיה צריך . "אה, אני? פרסי ג'קסון." אוליבנדר נעלם שוב בין המדפים, מדי פעם לוקח קופסא או מחזיר קופסא אחרת. אנבת' התעסקה בשרביט שלה, מעבירה אותו מיד ליד. מהצד זה היה יכול להראות כאילו היא מתרגשת, אבל אני ידעתי שזה כדי לבדוק אם זאת מלכודת מתוחכמת. "הוא בסדר?" שאלתי אותה."מממ... אני מניחה שכן... אולי אני עוד אגלה משהו. אתה מוכן??"
"ככה את מכירה אותי? מפחד מאיזה איש עם מקלות? באמת, אנני, את מעליבה אותי" עניתי, מעמיד פני נעלב.
"אנני?" היא חייכה.
"נתערב שאהבת את זה?"
היא התכוונה להגיד עוד משהו, כשאוליבנדר חזר, אוחז לפחות עשר קופסאות.
"מר ג'קסון, הגיע הזמן שתקבל שרביט."
ניסיתי כל אחד מהם, ובכל פעם משהו אחר קרה: משהו הועף, התנפץ, נעלם, עלה בלהבות, (שאוליבנדר כיבה במהירות בעזרת מים משרביטו. מזל, כי כבר התכוננתי לזמן גל כדי לכבותן) ועוד כל מיני דברים. בגלל הפרעת הקשב שלי, לא הצלחתי להקשיב ולזכור מה יש בכל שרביט. לאחר עשר דקות שנדמו כמו נצח, הגענו לשרביט האחרון. "אני לא בטוח שזה יתאים, מר ג'קסון, אבל שווה לנסות. עשרים ותשע סנטימטר, לא גמיש, שן של בסיסליק." בדיוק עמדתי לקחת אותו כשהחבורה נכנסה שוב. "סליחה, פשוט חיכינו כבר הרבה זמן ורציתי לבדוק אם אתם בסדר. נחכה כאן". שוב הבת מדברת. נשמע רעש שקיות מרשרשות כשהדלת נסגרה ושוב היינו בחושך. נשמתי עמוק ולקחתי את השרביט. זרם של מים פרץ מקצה השרביט... ולפתע, שמעתי קול חזק מאוד "נכדו של אדון האופל... יקים אותו לתחייה... ועולם הקוסמים יהיה נתון לשליטתו... והארי פוטר, הארי פוטר המקולל... יחד עם חבריו... כולם ימותו..."
הסתכלתי על האנשים בחדר. לפי המבטים, אף אחד מהם לא שמע את זה... חוץ ממני.
הסתכלתי פעם נוספת, וכשראיתי את מבטו של הארי, ידעתי שהוא שמע את זה בדיוק כמוני.

אוקיי, 970+ מילים!
לא רע, לא רע בכלל! 🥹