פרסי והארי בהוגוורטס

פרק 7

נ.מ. פרסי
כירון אמר שהדיסקית הזאת לעולם לא טועה. ובכן, לא חשבתי שנצטרך להתמודד עם מפלצות כבר בשלב הזה.
אנבת' שלפה את סכין הארד שלה ונעמדה. השניים האחרים הסתכלו עלינו בעניין. "בשם מרלין... למה יש לך סכין ביד???" הג'ינג'י שאל. בדיוק משכתי את אנקלוסמוס (הסופרת- אתם יודעים למה התכוונתי) שנהפכה לחרב ברגע שהוצאתי אותה מהכיס. הבאתי לאנבת' את הדיסקית, שתוכל לשמור עליה, וחיכינו. בדיוק כמו שחשבנו, הרפיה גדולה במיוחד בעלת זנב ירוק חום נכנסה לתא. נראה שהערפול לא חל כאן, כיוון שגם השניים האחרים ראו אותה בוודאות. 
אנבת' כמעט חייכה. המפלצת הזאת לא דורשת הרבה מאמץ. השניים האחרים נעמדו, אבל אנבת' הורתה להם "לשבת בצד ולא לעשות כלום, לא להעז להתקרב לזירת הקרב ולשתוק". הם, שלא במפתיע, הקשיבו לה וזזו במהירות. כרגיל, אנבת' נלחמה בראשה בעזרת האסטרטגיות המתוחכמות שלה, ואני רק תקעתי את החרב בכל מקום אפשרי. אמנם היה מעט קשה להילחם בחלל הצר, כיוון שההרפיה הזאת ממש גדולה. אבל בחייכם, הרפיה? איפה האקשן? הכמעט למות? לאחר פחות משתי דקות, היא נהפכה לאפר מנצנץ ועפה ברוח מהקרון. השניים האחרים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו משוגעים, בזמן שהחלפנו כיפים. "אחד אפס לנו!" (הסופרת- הם קיבלו את הנקודה לא להתבלבל) קראתי בשמחה. "באמת, חיכיתי למשהו אחר, מה הסכנה פה?" אנבת' מילמלה. היא הוציאה את הדיסקית... והיא זהרה בצהוב. חיכינו בתנוחת הלחימה. "מה היה הדבר הזה? ומה קורה פה?" הארי הזה שאל ונעמד. מה הוא רוצה עכשיו? אנבת' ענתה לו במקומי "חכו."
כעבור דקה מתישה, שבה הדסקית החליפה צבעים לאדום, צהוב, וכחול, סוף סוף מישהו נכנס.
בעצם, אני מאוד מתחרט על זה שחיכיתי לו.
היינו יכולים להמשיך את חיינו בשמחה בלי לפגוש אותו שוב.
כן, זה היה זאוס.
"ג'קסון, צ'ייס, פשוט נהדר לפגוש אתכם כאן." הוא אמר בלגלוג.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" אנבת' הייתה הרבה יותר מאופקת ממני. הוא אחד האלים הפחות חביבים עלי, בלשון המעטה.
"הירגעי, גברת צעירה, לא צריך לדבר בגסות. הוטל על אחד מהאלים החשובים לבדוק את השרביטים שלכם. עכשיו אם תואילו בטובכם להושיט לי אותם..." אנבת' הביאה לו את השרביט ואני כמוה. לאחר שתי דקות שנדמו כמו נצח, ובאמת, נצח מאוד מאוד ארוך, הוא החזיר לאנבת' את השרביט "נהדר, מה עם שלי?" לא באמת היה לי אכפת מהשרביט, אבל... נו, זה זאוס! אני לא רוצה שהוא יהיה אצלו! "מיד, מר ג'קסון..." הוא החזיר לי את השרביט, שדחפתי בהיסח דעת עמוק אל כיסי. "מצוין. עכשיו..." הוא הניף יד, ואנבת', רון והארי, נרדמו. הספקתי לתפוס את אנבת' שנייה לפני שראשה פגע ברצפה. היא לא... מה הוא עשה עכשיו?!?! "תחזיר אותה!" צעקתי עליו. הבנות האחרות בדיוק חזרו, והן הסתכלו עלינו מחלון הקרון. כיוון שהדלת הייתה נעולה."מה עשית לה?!" השענתי את אנבת' בעדינות על הספסל "אוי תירגע, זה רק קיפאון זמני ולשאלה שאתה עומד לשאול, כן, זה משפיע, אבל רק עליה. וככל שהזמן עובר, ההשפעה תהיה חמורה יותר, אז כדאי לך לתת לי לדבר."
"אני ממש נותן לך לדבר עכשיו... מה אתה רוצה מאיתנו?" אמרתי את זה מהר מאוד, כי הבנתי שהאל המגעיל הזה הולך למשוך זמן. אני יכול להישבע ששמעתי אותו מגחך. למה לעזאזל הוא פה בכלל?? "בתוך הוגוורטס הזה, יש חצויה. אתה תצטרך להישבע שתמצא אותה. ומהר, נשאר לך רק עשרים שניות עד לפגיעה חמורה ביותר... 19..." הוא דיבר באיטיות בכוונה. באמת? שוב פעם לחפש ילדים? טוב, זה לא גרוע כמו שזה יכל להיות. "13... 12..."
"בסדר! רק תבטל את הדבר הזה!" בבקשה שתהיה בסדר... בבקשה שתהיה בסדר...
הוא חייך חיוך רשע. "תצטרך להישבע אמונים"
"אני נשבע, אני נשבע לעשות את הדבר הזה, לחפש את החצויה, רק נו כבר!!" 
"בסדר, בסדר..." הוא נקש באצבעותיו וכל השלושה כאילו התעוררו.
"אל תשכח את השבועה שלך, ג'קסון." ובמילים אלו הוא נעלם. לא שהיה לי אכפת. רק שאנבת' תהיה בסדר...
"מה קרה פה-" אנבת' לא יכלה לסיים את המשפט, כשהדבקתי את שפתיי לשפתיה. התמסרתי להרגשה המדהימה, לשפתיה המתוקות, כאילו אין אף אחד אחר בעולם, רק אני והיא. בשם האלים, היא כל-כך מושלמת... לאחר זמן שנראה קצר מדי, התנתקנו. "למה זה היה?" היא שאלה בחיוך.
"עדיף כבר להגיד את זה... זאוס היה כאן. הוא הקפיא אותך ואת האחרים, והוא אמר שזה נזק חמור רק בשבילך, ו-" עכשיו היה תורה לקטוע אותי בחיבוק. הרגשתי את חום גופה מבעד לאצבעותיי. ההרגשה הכי טובה בעולם. כשנפרדנו, סוף סוף נהייתי מודע לאחרים, שהתגודדו בקבוצה בקצה הקרון. "זאוס, אמרת?" המתולתלת דיברה.
הסתכלתי על אנבת', שהנהנה. אין טעם לשמור את זה בסוד יותר "כן, זאוס האל המיתולוגי" האל הנורא ביותר, אם יורשה לי. "אנבת', אולי כדאי שאת תסבירי?" לחשתי לה. אני בטח לא אדע מה להגיד ומה לשמור בסוד. "אוקיי, אז אתם בטוח מכירים את האלים היוונים" רק המתולתלת והארי הנהנו. אנבת' המשיכה "אז הם לא סתם אגדה, הם אמיתיים." הם נראו מבולבלים. "אבל מה הם רצו ממכם?" נראה שאנבת' ידעה שהם ישאלו את זה. "אה... טוב נו... אנחנו..." היא נראתה חלוקה בדעתה, אם להגיד להם מה אנחנו, או לא. "אנחנו סוג של ילדים שלהם?..." זה נשמע כמו שאלה, פחות כמו עובדה. והייתי די בטוח שהם יתנהגו כאילו אנחנו פריקים,משוגעים.
"וואו!! אז רגע, מי ההורים שלכם?" הג'ינג'י שאל בהתרגשות. זה שנראה כמוני נראה כאילו הוא לא מאמין, והרמי-משהו חיפשה הוכחה לכך שאנחנו משקרים. "שלי אתנה, של פרסי פוסידון." אנבת' כבר די חייכה. "נראה לי שכדאי שנצא להחליף לגלימות האלו... תכף נחזור" הרמתי את שני התיקים שלנו, והלכתי בעקבות אנבת', שיצאה מהתא ועקבה אחרי שני תלמידים צעירים מאיתנו לכמה תאי החלפה צדדיים. (הסופרת- לא מוזכר בספרים של ג'יי קיי רולינג איפה הם מחליפים לגלימות אז זה יצטרך לעשות את העבודה.) אנבת' נכנסה לראשון בשורה, ויצאה לאחר פחות מדקה, לבושה בגלימה השחורה.איכשהו, היא עדיין נראתה טוב. "את מהממת" אמרתי בהתפעלות. הגלימה נראתה כאילו נתפרה במיוחד בשבילה, עם חצאית קצרה מתנפנפת וחולצה תואמת לגלימה הארוכה. היא חייכה את החיוך הקורן שלה, "מוח אצה..." היא מילמלה והושיטה לי את הגלימה השנייה, שהיתה שלי. נכנסתי לתא והחלפתי במהירות. חולצה שחורה וג'ינס. הגלימה נראתה נורא והכבידה עלי מאוד, אבל גלימה אחת קטנה לא תהרוג אותי! כלומר, אם אני לא אמעד עליה עוד פעם. ברגע שיצאתי מהתא , הרכבת האטה. המון תלמידים לבושים בגלימות יצאו מהתאים שלהם, ואנבת' שאלה אחד מהם: "למה עצרנו?" התלמיד, ילד בגילנו בעל שיער בלונדיני כמעט לבן ועיניים אפורות כהות וגלימה עם סמל ירוק באזור החזה. "כיוון שהגענו להוגוורטס... תרצו שאראה לכם איך לצאת מהרכבת?" הוא היה די נחמד, אבל למרות החיוך הדק שלו, עיניו הביעו משהו אחר, עצב עמוק.
"כן,תודה. זה יהיה ממש נחמד מצידך... איך קוראים לך?" אנבת' חייכה אליו. יחסית לשאר, הוא נראה מישהו שלא יהיה כזה גרוע להתחבר איתו. הוא גם נראה מעט  מופתע. "דראקו מאלפוי, ונחמד?" החיוך שלו גדל מעט. נראה שהוא לא רגיל למחמאות כאלו. "אני מנסה להיות כזה, כדי... איך אומרים? לכפר על מה שעשיתי?.. בכל מקרה, בואו אחרי" הוא התקדם לעבר דלת היציאה. אחזתי לאנבת' ביד בחוזקה. עכשיו אני באמת לא אתן לאף אחד לפגוע בה....

...

ואנבת' כאן כדי לפצות על הפרק של היוםםםם
תודה לך אנבתתתתת