Some things never change {h.s}

Part 4

"גוון," הקול של הארי נשמע באוזניי.

"אה?" אני עונה בשקט, אחרי שאני מתלבטת אם לענות בכלל.

אין לי כח לדבר איתו. בכל פעם שאני מנסה, אני מתאכזבת מחדש. או שהוא מתעלם, או שהמצב רוח שלו משתנה בשניות והתגובות שלו נהיות מעצבנות.

"אני צריך להגיד לך משהו."

"אני שומעת."

"ג'ניפר, היא באה אלינו ביום רביעי לארוחת ערב." הוא מודיע לי.

"ג'ניפר, אחותי?" אני שואלת, מופתעת.

אני מורידה מעליי את השמיכה, ומסתכלת לכיוונו. הוא מהנהן.

"מתי זה קרה? אתה מדבר איתה? היא הזמינה את עצמה או שזה אתה הזמנת?" אני ממטירה עליו שאלות.

אני מאד מופתעת; ולא בקטע טוב. אני לא אוהבת את ג'ניפר, ומעולם לא אהבתי.
היא הייתה האחות המעצבנת שמעירה לך על כל דבר, ולא כדי לעזור לך, אלא כדי להקניט אותך.

וכל מה שחשבתי עליה, והרגשתי לגבה,- סיפרתי להארי.

מה פתאום הוא מדבר איתה?

אני מרגישה נבגדת, כאילו כל העולם מתאגד ומתכנן נגדי מלחמה.

"אני מדבר איתה כבר כמה זמן," הוא אומר בנימת קול תוהה.

"מי אמר שאני מסכימה שהיא תבוא?" אני שואלת, ושנייה אחר כך מתחרטת על זה. לא הייתי צריכה להגיד את זה, אני נשמעת כמו ילדה קטנה.

"אני לא באמת שואל אותך," הוא מביט בי, "חוץ מזה, היא אחותך, בחייך."

הוא עושה את זה בכוונה. אני יודעת שהוא עושה את זה בכוונה. הוא פשוט מחפש דרכים בהם יוכל להתיש אותי לגמרי, להוריד אותי למטה. מה שהכי פוגע, שהוא עושה את זה בעקיפין. שנייה אחת הוא גורם לי להרגיש כאילו הכל בסדר איתנו, ובשנייה הבאה הוא פשוט סוטר לי, מילולית.

הוא יודע שאני שונאת אותה, הוא יודע, בפירוש יודע. אז למה? נמאס לי ממנו.

אני שותקת, לא מגיבה. אני פשוט רוצה לישון, ולשכוח את הכל לכמה שעות בודדות.

"אז מה את אומרת?" הוא שואל אחרי כמה דקות.

"חשבתי שלא אכפת לך מה אני אומרת." אני מסננת בשקט, ונכנסת מתחת לשמיכה, שוב.

"צודקת," הוא אומר ואני יכולה לדמיין בראשי את החיוך המזוייף שלו על הפנים.

"לילה טוב," אני ממלמלת לעצמי, ומתעלמת מההרגשה שיש לי מהעובדה שאנחנו נמצאים באותו החדר. חמש שנים, וההרגשה הזאת לא עוברת. אני לא חושבת שהיא גם תעבור.

---

אני לוקחת את המספריים מהשולחן, ומנסה לגזור את התמונות בצורה סימטרית.