Some things never change {h.s}

אפילוג

"אני יכול לראות אותה?"

"לא."

"למה?"

"כי היא ישנה."

"אני לא הולך להעיר אותה, אני רק רוצה לראות אותה."

אני תוקעת את המבט שלי ברצפה המבריקה לכמה שניות, ואז מרימה אותו אליו. הבעת הפנים שלו משדרת תמימות מעושה. אני מגלגלת את עיניי ומסירה אותן ממנו בחזרה. "את שקרנית." הוא אומר בנימת קול מסכמת, "היא היחידה ששותה תה עם חלב." אני שותקת. אני לא יודעת איך להפעיל את המוח שלי כדי שיחשוב בשבילי על מה להגיד. כל הגוף שלי רועד, ואני מרגישה כמו טלפון נייד שרוטט ממליון הודעות בזו אחר זו. אני אפילו לא מצליחה לזוז, ואני כמעט בטוחה שאני משותקת ושאיבדתי את היכולת לנשום עד שהפה שלי מדבר במקומי. "לא יכלת לבוא מחר? מאוחר עכשיו." אני מטיפה לו, ומנסה להישאר רגועה מההלם שקיבלתי. כן, ככה זה שאת רואה את בעלך לשעבר רק פעם בשנה ובפעם הזאת הוא מפתיע אותך בחצות הלילה וחושב שאת תארחי אותו בשמחה עם תה ועוגה. מצטערת, אבל רמת הספונטניות שלי ממש נמוכה בשביל להגיב ככה, ואת זה אפשר לדעת מקצב פעימות הלב שלי שמאיים לצאת החוצה. "גווני גוון, כמו תמיד, כזו מתוקה." הוא ממשיך לעלות במדרגות אחרי ואני חוששת שהכוס זכוכית שאני אוחזת בידי שטופת הזיעה עלולה להחליק ממנה בכל שנייה. "רק בגלל הצעדים שלך אתה יכול להעיר עיר שלמה! אתה מכיר את סטפני, היא יכולה להירדם בשנייה." אני לוחשת בהגזמה, זאת אומרת אני סוג של צועקת בלחישה וזה גורם לי להרגיש כמו חולת נפש, במיוחד כשהפרצוף של הארי כל כך רגוע לעומת שלי. "גוון, לא אכפת לי אם היא נרדמה. אני רוצה לראות את הבת שלי." הוא משיב לאחר כמה שניות שבהן אנחנו מסיימים לעלות את גרם המדרגות בקולו הנמוך שהתעמק עוד יותר מהפעמים האחרונות שבהן דיברתי איתו. "תשכח מזה. אם היא נרדמה אתה הולך, והיא ממשיכה לישון. דרך אגב, אתה תוכל לשתות את התה הזה אם תרצה." אני אומרת כשאני צועדת לכיוון חדרה של סטפני כמה שיותר בשקט, לעומת הארי וצעדי הענק שלו שמובילים לעוד קולות מיותרים כמו רשרוש מכנסיו וקפיצות הסוליות שלו. "באמת? אני נורא מעריך את הנדיבות שלך." הוא אומר בנימת קול צינית ועוצר בעקבותיי מול החדר של סטפני. דלת חדרה פתוחה למחצית ואני יכולה לראות שהיא כבר ישנה עמוקות דרכה כשאני מציצה דרך הפתח. אני נאנחת בקולניות ומסתובבת להארי, תוך כדי שאני מצקצקת בלשוני. "אה- אה, החנות סגורה. תבוא ביום אחר." "אני נכנס." הוא מודיע לפני שהוא מזיז אותי בעדינות, ולמזלי לוקחת לי רק מאית השנייה כדי להתאושש ולמשוך בידו אחורה. "הארי, בבקשה. סיפרתי לך כבר על הנדודי שינה שלה, אני לא רוצה שזה יגרום לכך שהיא תישאר ערה למשך כל הלילה. בבקשה, בבקשה, תעשה כל מה שאתה רוצה, רק בבוקר. מצידי היא יכולה להישאר בבית מחר." אני מתחננת בפניו, מוציאה מעט מהתסכול שלי כדי לשכנע אותו לסגת. אני מחכה שהוא יענה בזמן שאני מנסה לגייס הבעה חסרת אונים על פניי. לאחר שניות בהן הוא תולה את העיניים שלו בדיוק בנקודה שמתחת לשלי, כמו כל פעם שהוא רוצה לגרום לי לחשוב שהוא מסתכל לי בעיניים, הוא מחזיר תשובה שגורמת לי להרהר. "בסדר, אני מסכים. היא תראה אותי מחר בבוקר. אבל בתנאי אחד שאם את לא מסכימה לו אז אני מעיר אותה עכשיו, וזה שאני אשאר כאן הלילה." מליון מחשבות עוברות בראשי כשאני שוקלת את התנאי שלו, למרות שלוקחות לי רק כשתיי שניות להגיב. "בסדר. אתה ישן בסלון." אני נכנעת בהכרזה שמסיימת את הוויכוח הקטן שהתחלנו בסף פתח הדלת של סטפני. הוא נאנח עמוקות כשאני מסתובבת לכיוון המסדרון שפונה אל גרם המדרגות. "אני יכול לפחות להיכנס לכמה שניות כדי לראות אותה?" אני שומעת אותו שואל כשאני כמעט מסיימת לרדת את כל המדרגות. "תעשה מה שאתה רוצה." אני עונה במה שאני מקווה שנשמע כמו אדישות, ומכוונת את צעדיי אל הסלון.