"עכשיו תכבי את הנרות," אני מרימה בעדינות את העוגה מהשולחן ומקרבת אותה לסטפני.
על העוגה חמישה נרות צבעוניים, מהחפיסת נרות שקניתי לסטפני לפני כשנה כשחגגה את יום הולדה הרביעי.
היא לוקחת אוויר לפני שנושפת על הנרות.
שני נרות נותרים דולקים, אז היא נושפת שנית.
כל הנרות נכבים. "ביקשת משאלה?" אני מחייכת, ומוציאה את הנרות מהעוגה.
"כן," היא אומרת בשקט, ומביטה בי בעצב בעיניי העגל שלה.
"למה אבא לא בא ליום הולדת שלי? את הבטחת שהוא יבוא." היא משלבת את ידיה.
אני בטוחה שהיא לא יודעת מה המילים שלה עושות לי. אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכולה. לא מול הבת שלי, לא מול זאת שאני צריכה לשמש כדוגמא בשבילה.
"הוא לא יכל בסוף," אני משקרת, ומחייכת חיוך מזויף. או שאני לא משקרת, אולי הוא באמת לא יכל. או שהוא לא רצה. או שהוא בכלל שכח. לא, הוא בטוח לא שכח. הוא לא יכול לשכוח.
אני לא יודעת מה איתו, הוא עזב. הוא עזב אחרי שהוא אנס אותי. הוא פשוט הלך, לא לפני שחיכה שאירדם.
הבגדים והחפצים שלו עדיין כאן; נשארים בדיוק כפי שהם היו לפני שהוא הלך.
הנחתי שהוא לא ידע איך להתמודד עם עצמו, אבל מהר מאוד הבנתי שבכלל לא אכפת לו.
הוא עזב את הילדה שלו כאן, בלי להגיד שלום. בלי שום התראה, פשוט עזב. ובשביל עצמי אני מאושרת; הרי זה כל מה שרציתי בזמן האחרון.
אבל כשאני רואה את העיניים התוהות של סטפני, אני נשברת. היא לא יודעת כלום, ואני גם לא בדיוק יודעת מה להגיד לה ואיך.
אני פשוט אומרת לה שהוא יצא לחופשה עם חברים, ושהוא יחזור בקרוב.
היא לא ראתה אותו קרוב לחודש, וכל פעם שאני עוזבת את החדר שלה אחרי שאני מכסה אותה אני שומעת בכי חלוש. זה שובר אותי, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות.
אני מתגעגעת אליו. אני יודעת שזה נשמע טפשי מצידי, אבל אני לא באמת שולטת בזה. אני רגילה אליו, לפנים היפות שלו ולקול שלו, ונכון שזה נשמע פאתטי אבל לפעמים גם להערות שלו.
במקביל לגעגוע יש גם את השמחה, העובדה שהוא רחוק ממני ללא דרישה למאמץ כלשהו מצידי. העובדה שגם אם ארצה שיהיה לצידי, דבר זה לא יהיה אפשרי. זה פשוט שומר אותי שפויה מבחוץ.
"הוא תמיד לא יכול!" היא ממלמלת בזעף, ומגלגלת את עינייה.
אני שותקת, ולוקחת את הסכין הסמוך לעוגה. אני חותכת ממנה שתי חתיכות, ומגישה אחת לסטפני. היא לוקחת אותה וממלמלת תודה.
אני, ללא תיאבון, מנסה לסיים את החתיכה עד הפירור האחרון שלה.
"אני יכולה לדבר איתו בטלפון? התגעגעתי אליו." היא מבקשת בנימת קול מתחננת.
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
