Some things never change {h.s}

Part 8

אני מתעוררת מהשינה העמוקה שנכנסתי אליה. זה מרגיש לי כאילו ישנתי יובלות, ועכשיו אני יכולה לתפקד מחדש.

אני מרגישה מתחתיי משטח חלק ולח, ועוברת מיד לתנוחת ישיבה על המיטה.

הארי ישן, ונשימותיו נשמעות כנחירות. החזה החשוף שלו עולה ויורד בשלווה.

אני תוהה מתי הספקתי להירדם, ואז נזכרת באירועי אמש.

אחרי שהארי נעל אותי כאן בחדר, לא הפסקתי לבכות. קיללתי אותו בצרחות, וכמובן שהוא השיב לי בקול אדיש לסתום.

אחרי כמה עשרות דקות פשוט התייאשתי, ונכנסתי למיטה בתקווה שהוא יחשוב שאני ישנה וישחרר אותי.

אבל לא הייתה העמדת פנים כלשהי; באמת נרדמתי, בלי לשים לב. אני מניחה שהיום שעבר היה עליי כנטל רציני.

אני מביטה מסביבי; החדר מסודר, ושום מזוודה מבולגנת לא נראת בעיניי. אני קמה מהמיטה, ופותחת את הארון.

כמו שחשבתי, המזוודה נמצאת למעלה.
והבגדים, מקופלים במקומם.

אני פולטת אנחה מופתעת כשאני נזכרת בעבודה.

אני לא רוצה להעיר את הארי, אז אני פשוט עוברת על הטלפון נייד שלי. השעה היא 12:47.

אני נכנסת לדף ההודעות, שם מסתבר שהארי ביקש בשמי יום חופש.

אני נאנחת בעצבים, ומעיפה מבט על הארי.

כמה שאני שונאת אותו, שווה לכמה שאני אוהבת אותו.

ואז אני מבינה למה אומרים שהחוט בין אהבה לבין שנאה הוא דק.

זה באמת ממש ככה, אני רוצה להרוג אותו באותה מידה שאני רוצה לנשק אותו, ואני רוצה לעקור לו את מיתרי הקול באותה מידה שאני רוצה לשמוע את הקול היפה שלו.

אני מדמיינת את קולו בראשי; את המבטא הבריטי היפייפה קורא בשמי.

אבל הרגע נהרס כשאני נזכרת במעשים שלו.

המבט האוהב שלי מתחלף בשונא.

אני יוצאת מהחדר, כדי לבדוק אם סטפני עדיין ישנה.

היא לא נמצאת בחדר שלה, וגם לא בסלון, אז אני מניחה שהארי לקח אותה לגן בבוקר.

אני חוזרת לחדר כדי להתקלח, ומוצאת שם את הארי ער.

הוא חצי עומד חצי יושב על המיטה, מגרד בעורפו.

"למה לא הערת אותי לעבודה? אתה רוצה שיפטרו אותי?" אני שואלת, ומשלבת בידיי.

הוא מסתכל עליי באדישות, וחוזר לשכב על המיטה בנונשלנטיות.

"את היית ממש נסערת אתמול. לא הייתי מתפלא אם היית רוצחת אחד מהעובדים במקרה והיית הולכת לעבוד." הוא משתעשע על חשבוני.