בסופו של דבר הצלחנו להציל את העוגה. הפעם היא נשרפה מלמעלה, שלא כמו תמיד,- בדרך כלל היא נשרפת מלמטה. פשוט חתכתי את מה שנשרף, וכיסיתי את זה בקרם שוקולד. אני כזאת עלובה בכל הקטע של אוכל, והעובדה שכל מה שסטפני אוכלת זה אוכל תעשייתי מוכיחה את זה לגמרי.
כשהבנתי שכל העניין של העוגה לא הלך כפי שציפיתי, הגעתי לנקודת שבר והחלטתי שהשכנים החדשים לא מעניינים אותי בכלל. אבל אז נזכרתי שכשאני והארי הגענו לפה, הת'ר טרגל, האלמנה שגרה בסמוך לבית שלנו, קיבלה אותנו במאור פנים, ואפילו הזמינה אותנו לכוס קפה בנוסף לעוגת הוניל שהכינה לכבודנו. קיבלנו ממנה רושם טוב, אז למה שלא ארצה לתת רושם טוב להם? חוץ מזה, אחר כך זה יהיה פחות מביך לבקש מהם חלב או סוכר. עדיף פשוט להתיידד מההתחלה, ולהיות נחמדים. זה פותר דברים.
אני מחזיקה ביד של סטפני כששתינו עולות בעליית המדרגות. לבית של השכנים החדשים יש גרם מדרגות רציני עד שמגיעים לשטח שלו, כי הוא בנוי אחרת מרוב הבתים של השכונה.סטפני מתחילה להתנשף, ואני מגחכת. אנחנו נמצאות רק במדרגה השלישית.
אני משתדלת לייצב את העוגה ביד אחת, אין מצב בעולם שהיא הולכת ליפול לי. סטפני לא יכולה לעלות לבד במדרגות, בגלל חוסר שיווי המשקל שלה, אז אני חייבת לתת לה יד אחת. כן, היא ממש כמו אמא שלה בנוגע לחוסר שיווי.
כשאנחנו מגיעות לפתח הבית, אני דופקת על הדלת. סטפני מתעסקת בפייטים שעל החולצה שלה. אין תשובה. אני מחכה כעשר שניות, ואז דופקת שוב. כשאין מענה, אני שוב תופסת בידה של סטפני בכוונה ללכת, אך אז הדלת נפתחת.
אני מסתובבת חזרה במבוכה. גבר, שנראה בשנות העשרים שלו, נשען על משקוף הדלת. גבותיו זקופות בחוסר הבנה. הוא נראה טוב. אני מתכוונת, נראה הרבה יותר מטוב. בנוסף לכך הוא נראה לי מוכר, כאילו ראיתי אותו כבר בעבר.
אני מחייכת חיוך מובך למדי, ותוך כדי מנסה לזהות מי הוא.
"שלום," אני פולטת, בנסיון להוציא את עצמי מהמצב המביך, אבל אני לא מצליחה להגיד יותר מזה.
"שלום." הוא מחייך אליי בחזרה, ואז מחייך לסטפני. היא נושכת את האמה שלה בין שפתיים מחייכות.
"אתם, אני, הבאתי, זאת אומרת, אתה חדש פה?" אני אומרת, ומתבלבלת בעצמי משינוי המילים שלי.
"אנחנו חדשים פה," הוא מדגיש, ושולח מבט אל העוגה.
"אה, כן? טוב, ברוכים הבאים, אני בטוחה ש... תהנו לגור פה, או מה שזה לא יהיה. קח," אני מדברת במהירות, ומחווה לו בידי לקחת ממני את העוגה. אלוהים, צריך להיות לי מן כפתור השתקה בזמן שאני לחוצה, אני מדברת בלי לשים לב אפילו.
"וואו," הוא מחייך כשהוא לוקח ממני את העוגה. "תודה, זה ממש נחמד מצדך. את האמת שאני לא בדיוק גר פה."
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
