"את האבקת סוכר, סטפני." אני מורה לה, והיא שולחת מבט מבולבל לעבר השיש.
"את השקית האדומה!" אני נאנחת, ומנערת את ידיי מהקמח המעצבן.
היא מניחה בחזרה את שקית הנייר הכחולה ולוקחת את האדומה, לפני שהיא מושיטה לי אותה.
אנחנו מכינות עוגה; או לפחות מנסות להכין עוגה. היא מיועדת לשכנים החדשים, כביכול, אבל אם היא תצא אפילו קצת פגומה אני אזרוק אותה, אני לא רוצה רושם ראשוני של אימא צעירה מידי ולא מנוסה בעליל.
עברו כמעט יומיים מאז שהם באו להתגורר פה, ואנחנו עדיין לא יודעות מי אלה בדיוק.
לא יצא לי מן תזמון מתאים כדי שאוכל לסקור אותם מהחלון.
אני לא באמת צריכה שסטפני תעזור לי, אבל היא מתעקשת. היא בסך הכל מעבירה לי את החומרים לעוגה, וכל שנייה גוררת את השרפרף שמאפשר לה להגיע לשיש למקום אחר.
אחרי שאני מסיימת לערבב את כל החומרים לבלילה, אני יוצקת אותה לתבנית סיליקון ומכניסה אותה לתנור שהתחמם עד עכשיו.
"אני מקווה שהיא תצא טוב." אני ממלמלת לעצמי. גם היא לא תצא טוב, תמיד יש את השוקולדים שהארי הביא משוויץ. הם פשוט לעולם לא נגמרים, ולפעמים זה בא לטובתי.
אתמול גיליתי שכל הכסף של הארי נשאר בחשבון שלי, וזה גרם לי להתעסק במחשבות על זה במשך כל היום. מאחר ואתמול התחיל חודש חדש, המשכורת החודשית של הארי נוספה גם. הייתי בהלם, לא בטוחה אם אני הוזה או שזו אכן מציאות. אני מתכוונת, למה שהוא ילך וישאיר את הכסף שלו אצלנו? ואז נזכרתי שלהארי סטיילס אין שום בעיה של כסף, אבל זה עדיין גרם לי לחשוב כאילו עוד אכפת לו ממני ומסטפני. אה, טעות. מסטפני.
אני הולכת לסלון כדי לראות את סטפני מדביקה מדבקות על האורגן שלה. אני מחייכת וצופה בה מנגנת בו.
היא לא בדיוק מנגנת במקצועיות, אבל היא מכירה את התוים והיא יצרה לעצמה כמה מנגינות. אני ממש נהנת לצפות בה מרוכזת באורגן, בידיעה שהיצור החמוד הזה הגיע מהבטן שלי. אני כל כך אוהבת אותה.
אני חושבת על להתקשר לאמבר, לא דיברתי איתה ממזמן. אני מחייגת אליה, ונשענת על משקוף הדלת.
"גוון," נימת קולה נשמעת מתלהבת מבעד לקו.
"אמבר, מה קורה?" אני מתעניינת לשלומה.
"בסדר, אני מניחה. אבל ספרי לי, מה איתך?"
תוך כדי שהיא מדברת אני הולכת לחדרי. אני לא צריכה עוד בעיות, יש לי מספיק כאלה, אז אסור שסטפני תדע שזה לא כזה בטוח שאבא שלה עומד לחזור.
"זה נורא. אני מתכוונת, זה השתפר בזמן האחרון, חוץ מזה שאני צריכה לחשוב בכל יום על תירוץ חדש בשביל סטפני," אני נאנחת, ומעבירה את אצבעותיי בין השיער שלי.
"גוון," היא לוקחת נשימה עמוקה, "הכל יהיה בסדר. מתישהו את תצטרכי לספר לה, ומתישהו היא גם תדע להתמודד עם זה. היא לא צריכה לחיות בשקר, זה לא מגיע לה." אמבר אומרת, ואת האמת שאני מצדיקה אותה בכל מילה.
מתישהו אצטרך לספר לה. אני אהיה חייבת להתאמן על זה מול המראה. זה לא כזה פשוט, להגיד לבת שלך שאבא שלה עזב כבדרך אגב.
"את צודקת." אני ממלמלת, ומסתכלת על תקרת החדר בייאוש.
"תגידי, התגרשתם?" היא שואלת אותי, בהכי לא צפוי.
"לא התגרשנו." אני אומרת, וההבנה מכה בי שוב. אנחנן עדיין נחשבים כנשואים, זה כל כך מוזר. הלוואי שהייתי יודעת איפה הוא עכשיו.
"ממש טלנובלה." אמבר ממלמלת, ואני צוחקת. "כן, אה..."
"טוב מותק, אני חייבת לעוף, זאק מחכה לי. הוא צופר למטה, את שומעת? בכל מקרה, אני אדבר איתך בערב." היא מדברת במהירות.
"בסדר, תהני עם זאק." אני מחייכת חיוך עצוב, ומנתקת. הלוואי שהיו לי את החיים של אמבר, חיים פשוטים ונורמאליים. בגיל 22, היא הספיקה לסיים תואר באוניברסיטה, לקבל עבודה מצויינת, להשיג דירה משלה, וגם להיות בזוגיות מושלמת. בגיל 21, הספקתי ללדת ילדה, להתחתן, ואת הזוגיות אני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר. וואו, כמה ניגודיות יש ביני לבינה. היא עדיין לא התחילה את החיים שלה כשאני התחלתי אותם בגיל 16. אכן נדפקתי, ובגדול. זה לא שאני לא אוהבת את סטפני, ההפך; אני אוהבת אותה יותר מכל דבר בעולם הזה. זה פשוט שהייתי מעדיפה לחיות את החיים שלי קצת אחרת ממציאותם.
"אמא?" סטפני פותחת את דלת החדר בחשש.
"אה?" אני מתקדמת אליה.
"יש ריח של שריפה במטבח." היא ממלמלת, ומגרדת בעורפה. אני סוטרת לעצמי בנפש, ונאנחת בעצבים. כנראה שהשוקולד בכל זאת ישמש כתחליף לעוגה.
-
היי בנות, מצטערת שהפרק קצר והעלילה לא מתקדמת, פשוט אין לי ממש זמן לכתוב, ואני לא אכנס לוואטפאד בערך לשבוע עכשיו. מצטערת..:(
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
