"גוון," הקול השקט של הארי שוב קורא בשמי. אני לא עונה. אני רק נשארת מתחת לשמיכה, סגורה לכל הצעה שתכלול יציאה מהמיטה. במיוחד כשהוא נוכח כאן.
"גוון." הוא שוב קורא, הפעם חזק יותר. אני ממשיכה להתעלם, עד שאני מרגישה את העור הקר שלו על שלי.
"אל תגע בי." אני מהדקת את השמיכה על גופי, וקוברת את ראשי בכרית.
"בחייך, אני רק הייתי צריך לדעת שהכל בסדר איתכן." הוא נאנח, ואני יכולה להישבע שהוא מגלגל את העיניים שלו גם בלי להסתכל עליו. מזרן המיטה שוקע, ואני מניחה שהוא התיישב.
"כאילו אכפת לך." אני ממלמלת כנגד הכרית.
הוא שותק.
"ממך לא ציפיתי למשהו אחר. אבל ליאם? אני הייתי בטוחה שהכל בסדר איתו ושאני יכולה לסמוך עליו." אני עוצמת את עיניי, ומקללת חרישית את הרגע בו החלטתי ללכת לשכנים החדשים. בסופו של דבר זה היה מעשה כל כך מיותר.
"מה אתה עושה פה בכלל? חשבתי שבקשתי ממך ללכת." אני מוסיפה, ומרימה מעליי את השמיכה כדי לראות את התגובה שלו.
"אני חשבתי שאמרתי שאני לא מתכוון ללכת," שוב החיוך המעצבן, "וכן, ליאם הוא כזה. לא צפוי."
"אתה כזה דפוק." אני אומרת, והחיוך שלו יורד.
"אני יודע." הוא נאנח, ומעביר את אצבעותיו בשערו.
"אם אתה לא מתכוון ללכת אז אני אלך." אני מסתכלת על ברק עיניו שנעלם בכמה מאיות של שניות.
"אני לא התכוונתי לזה ככה, גוון! אני רוצה שנהיה ביחד כולנו. אני, את, וסטפני. זה לא ברור?"
"אה כל כך מצחיק, הארי. זה מעולם לא יקרה, כי אני לא רוצה לחיות איתך. אני לא אוהבת אותך, אני שונאת אותך למען האמת. היית צריך לחשוב לפני שעשית את כל מה שעשית כדי לגרום לעצמך לקום וללכת." כשאני מסיימת לדבר אני נכנסת חזרה לתוך השמיכה, בלי לצפות לתגובה ממנו.
הוא שוב שותק. אני מרגישה בנוכחותו, אבל הוא לא אומר דבר. אני מניחה שהוא גם לא יאמר, כי אין לו אמירות שיתנגדו לשלי. אני צודקת, והוא יודע את זה.
אחרי כמה דקות של שתיקה צורמת, הוא קם. אני מרגישה את זה כי מזרן המיטה מתנפח מעט. הצעדים שלו רמים כשהוא יוצא מהחדר, וטריקת דלת חזקה מקפיצה אותי.
אני נאנחת בתסכול, ועוצמת את עיניי כדי לשחרר את הדמעות הצורבות. העובדה שהוא חזר לא עשתה לי טוב, מזה שהלב שלי דוהר באופן תמידי ועד זה שהוא באמת חושב שנוכל לחיות שוב ביחד. הוא חושב שאני חלשה עד כדי כך, הוא חושב שאני יכולה פשוט לשכוח מהכל וזה כל כך לא נכון. גם אם הייתי יכולה לשכוח, לא הייתי חוזרת להיות איתו.
אני לא מרגישה רע על מה שאמרתי לו מקודם, כי כל מה שהוא עשה כאב פי מליון. מצידי שירגיש רע עד סוף כל ימי חייו, כשאני אמשיך לגדל את סטפני לתפארת.
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
