הצחוק הילדותי של סטפני פורץ מפיה כל כמה שניות מחדש. ההתלהבות שלה ניכרת בקול הנרגש שלה, אבל כך גם העצב שלה שנובע מהגעגוע.
אני צופה בה מהמטבח בזמן שאני מנגבת את הידיים הרטובות שלי. היא מתהלכת בסלון ללא הפסקה, וסוליות הנעליים שלה רוקעות ברצפה בכל פעם שהיא מדברת בהברות חצויות. לפי דבריה אני מבינה שהם נמצאים באיזשהו וויכוח קל.
אני מחייכת אליה כשהיא מסתובבת ומבטה נתקל בשלי. "אבא רוצה אותך." היא מתחילה ללכת לכיווני. הארי. לא דיברתי איתו כבר מספר שבועות, ואני לא בטוחה איך השיחה איתו תלך. הוא התקשר מספר פעמים מאז שטס, בהם דאגתי להיעלם לסטפני כדי למנוע מעצמי לדבר איתו. היא הייתה נשארת בסלון ומדברת איתו למשך עשרות של דקות, ואני סגרתי את עצמי בחדר. אני נוראית, אני יודעת.
אני נאנחת, ומתקדמת אליה. היא מגישה לי בידה הקטנטונת את מכשיר הטלפון שנמצא על קו שיחה. אני לוקחת אותו, ומנמיכה את עצמת הקול הגבוהה.
"'גוון?" קולו המחוספס נשמע מעומעם מעט דרך הטלפון. אני נושמת עמוקות, ונאנחת מבפנים למשמע הקול שלו.
"הארי." אני עונה בקול שקט. אני מתכוונת לדבר שוב מהחשש שהוא לא שמע, אבל לפני שאני מספיקה לחזור על שמו הוא מקדים אותי. "איך הולך?" הוא שואל, ולפי נימת הקול שלו אני מסיקה שבהתעניינות.
אני נושפת את האוויר החנוק מפי, ומרימה את מבטי לקדם המטבח. סטפני עומדת מולי, ידיה מונחות על מותנייה. הבעת פנייה משדרת כעס ילדותי, ואני לא יכולה לעשות כלום מלבד לגחך. אני מסתובבת לאחור ונכנסת פנימה. "הולך מעולה, חוץ מזה שהיא סוג של מתחרפנת." אני לוחשת את החלק האחרון של המשפט.
"כן, שמתי לב. מתגעגעת לאבא שלה?" הוא שואל בשעשוע. ואז אני שמה לב עד כמה אני עלובה, ואפילו עבודה בתור אמא אני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך. בזמן הזה היא כבר הייתה אמורה לשחרר קצת, ולהתרגל לאי נוכחות שלו, אבל היא עדיין תקועה בזה שההורים שלה נפרדו והכל נהיה אפילו מורכב יותר. סטפני תמיד התחברה יותר להארי. המילה הראשונה שהיא הגתה כתינוקת הייתה "אבא", והעיניים שלה תמיד נצצו יותר כשהוא היה איתה. ספרו לי את זה, ספרו לי אחרת, זה מה שראיתי והבנתי מנקודת המבט שלי.
"אה, אתה יודע." אני מתחמקת מלהצהיר את העובדה. אני מסתכלת על הרחוב דרך החלון, ועיניי נודדות בישירות אל הבית שממול. האירוע עם ליאם עוד לא נשכח ממוחי לחלוטין, ועדיין קיים בי כעס טהור אליו. הסתבר לי שהוא דווקא לא שיקר לגבי המעבר של ההורים שלו, אבל זה לא הפחית מהכעס. לא ראיתי אותו פעם נוספת מאז שהיה כאן וטוב שכך.
"מה עם העבודה שלך?" הוא שואל, ובנימת הקול שלו אני מזהה רמז קלוש של זלזול. הארי מעולם לא אהב את זה שאני עובדת בחנות נעליים. הוא חשב שאני מסוגלת ליותר, מה שאני הדחקתי מהמחשבות שלי. כשהייתי צעירה יותר, הוא הפעיל את כל הקשרים שיש לו כדי שאתקבל לאוניברסיטה המקומית. בסופו של דבר קיבלו אותי אחרי שהשלמתי כמה מבחנים, אבל מאמציו של הארי היו לשווא, כי לא טרחתי לעשות עם זה כלום. אז למדתי שם במשך שלוש שנים, ונותרתי עם שכל ריק ועם כמה מסמכים במחשב.
"הכל בסדר עם העבודה, הארי. מה איתך?" אני טורחת לשאול לשלומו, ומנתקת את העיניים שלי מהבית. אני מנסה לייצב את המכשיר בין הכתך שלי לאוזן שלי, מה שדורש ממני לעקם את הצוואר שלי לגמרי, אבל אני עושה את זה בכל זאת כי מציק לי לראות את הכלים שנשארו בכיור. אני מתחילה לשטוף אותם בזרם מים חלש בזמן שאני מחכה לתשובה ממנו.
"נהדר. בקשר לזה אני צריך להגיד לך משהו." הוא ממלמל, ואני נדרכת. הוא משתמש בנימת הקול המוכרת שלו שמעידה על חדשות לא כל כך טובות. "כן?" אני עונה, והלב שלי כמעט מחסיר פעימה כשאני שומעת דרך הטלפון את הנשימה העמוקה שלו.
"אני לא אחזור לארץ בזמן הקרוב." הוא אומר בשקט, מוציא את המילים בנשיפה חלשה. הלב שלי חוזר למצב הרגיל שלו.
אני מהמהמת, וחוזרת לאחוז את מכשיר הטלפון בידי. "אה." אני משיבה, כי אין לי שום דבר אחר להגיד, ופתאום כל המילים שאני מכירה נשכחות ממני. אני לא מבינה את הכוונה שלו. אני צועדת מחוץ למטבח כדי לראות את סטפני יושבת בספה של הסלון וצופה בתכנית טלוויזיה שהיא נוהגת לצפות בה.
כשאני כמעט ובאה לצייץ עוד משפט אחד, צחוק נשי וקולני מקדים אותי מהצד השני של הקו. אני מרגישה כאילו כל העולם נעצר. הלב שלי שוב מאיץ, ואני מרגישה שאני נשרפת מבפנים. ומבחוץ. אני מלאת תקווה שדמיינתי את הצחוק הזה, ומכריחה את עצמי לחשוב שהוא בא מהטלווזיה, עד שאני שומעת אותו שוב בבירור מוחלט כשמתווסף אליו עוד גיחוך מוכר של הארי. אני מרגישה כאילו אני עולה באש, ותדירות פעימות הלב שלי עולה בקצב משמעותי. טיפשה, פשוט טיפשה. מה חשבתי? שהוא יתנזר מבנות? התמונה הארורה הוכיחה לי שהוא לא, ואולי אני יותר מידי טיפשה כדי לא להאמין לזה. ומה אכפת לי בכלל? שיעשה מה שהוא רוצה, הוא כבר לא מחוייב לי. זה לא שהוא באמת היה מחוייב לי לפני, אבל זה עדיין מציק. לא יותר מאז לפחות, אבל עדיין...
אני כמעט ומנתקת את השיחה, עד שאני שומעת את הקול שלו שוב. "גוון? את שם?"
"כן, אני..." אני מנסה להיזכר במה שהוא אמר לפני שהלב שלי קיבל התקף. "מה זאת אומרת שאתה לא תחזור בזמן הקרוב?" אני שואלת, ומנסה לסדר את הנשימה שלי. למזלי הצחוק המעצבן לא נשמע שוב, וכמו טיפשה אני עדיין ממשיכה לקוות שדמיינתי אותו. כל הגוף שלי רועד, ואני מרגישה שהטלפון עומד ליפול לי מהיד.
הוא שותק. אני רוצה שהוא ידבר כבר, כי הוא מותח אותי בצורה מעצבנת, וגם כי אני חוששת מלשמוע שוב את הצחוק המזדיין. אחרי דקה ארוכה של שתיקה צורמת אני בודקת אם ניתקתי את השיחה בטעות, אבל לא. שנינו נמצאים על הקו.
"הארי?" אני מנסה לומר בקול יציב, ולמזלי הוא באמת משתף פעולה. אני הולכת בצעדים זעירים לכיוון הסלון כדי לבדוק מה עם סטפני. הטלוויזיה עדיין דלוקה, ועדיין מקרינה את הסדרה שלה, אבל היא שוכבת לגמרי רדומה על הספה, הנשימות שלה עולות ויורדות בקצב אחיד. אני לוקחת את שלט הטלוויזיה ומעבירה ערוצים בזמן שאני מחכה שהארי יענה לי.
"אני אדבר איתך מחר, בסדר?" אני מנסה להישאר בקצב של המילים שלו ולעכל אותן במהירות כשהוא סוף סוף מתחיל לדבר. אני נאנחת בתסכול, ושוקלת אם לנתק לו בפרצוף אבל מחליטה שלא לעשות את זה.
"מה קרה הארי?" אני מנסה בכל זאת, אבל התשובה שלו שוב מתעקבת. אני מחכה לעוד כמה שניות, אבל הדבר היחידי שאני שומעת זה את הנשימות שלו.
"בסדר. נדבר מחר." אני מוותרת, ומנתקת את הקו.
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
