ימי החורף בלונדון הם כמעט ותמידיים, כי קיץ הוא לא בדיוק קיץ אצלנו.
הארי היה כמוני בעניין של העדפת עונות. למרות שלא היה לנו ממש מבחר, אבל החורף האמיתי תמיד היה האהוב עלינו. מצד אחד, הקור שחדר לעצמות היה שנוא עלינו מכל, ובמיוחד הקושי של לצאת החוצה בלי מעיל מחניק. אבל מצד שני, בחורף הייתה מן הרגשת חום בלתי מוסברת. בין אם זה היה החום שביני לבינו לבין השמיכות, ובין אם זה היה לשתות תה חם מתחת לאח ולחייך אחד לשנייה בזמן שבחוץ הגשם מתגבר.
כשהשלג התחיל לרדת מהשמיים ארצה כעלי שלכת, הבית היה חם מתמיד. לא הייתי צריכה יותר ממה שיש לי; את סטפני בזרועותיי, כתינוקת בת כמה חודשים, ואת הארי והגיטרה הכתומה שלו.
היא עדיין תלויה בצד של המיטה, ליד השידה הלבנה הסמוכה לקיר שתחת החלון. לא כמו כל הגיטרות שנמצאות במחסן. היא מזכירה לי אותו כל בוקר, כשאני שולחת מבט דרך החלון כדי לחפש אחר אומדן שעה.
אין לי את היכולת לתאר את ההרגשה שאני מרגישה בזמן שאני נזכרת בו. אני יודעת שעוד לא עברו חודשיים, אבל ההרגל לראות אותו כמעט כל יום הפך להרגל מובן מאליו. בין אם זה הרגל לקבל ממנו חיוך, ובין אם זה ההרגל השנוא בו הוא מתעלם ממני. פשוט התרגלתי לראות במשך כל יום את פניו היפות, ועיניו הזוהרות... התלתלים החומים, סימן ההיכר המרכזי שלו, ובעיקר לשמוע את הקול העמוק והגברי שמשולב במבטא הבריטי החזק שיש לו.
ועכשיו, אני מוצאת את הזיכרון הזה כדבר כואב יותר מכל דבר אחר. כשאני מסתכלת על החלון שטיפות גשם מבריקות מכסות את הזגוגית השקופה שלו, וכשאני מנסה להתעלם מהגיטרה הכתומה שנקלטת בתחתית זווית ראייתי.
בחורף האחרון, הרגשתי כאילו אני חווה סיוט. הקור שהארי שלח אליי בדיבור, ובהתנהגות, השפיע על הכל. רק נקודת חום קטנה עשתה בשבילי את החורף הזה טוב יותר, וזאת הייתה סטפני. כילדה בת 4, היא דווקא כן ידעה איך לעודד את אמא שלה. אני לא בטוחה אם היא שמה לב ליחסים שהיו ביני לבין הארי, אבל אני כן בטוחה שהיא ידעה שמשהו לא בסדר.
אם דצמבר היה החודש האהוב עליי בשנה, אז הוא הפך לחודש השנוא עליי השנה. כשהשלג ירד מהשמיים זה הפך רק למטרד, כי אני שכבתי לבד במיטה מתחת לשמיכת צמר דקה, בעוד שסטפני והארי גלגלו במרפסת כדורי שלג. אני רק נותרתי לבד בחדר, מתכווצת מצמרמורות קור ובוהה בגיטרה שנשארה תלויה על הקיר.
נקודת השיא הייתה העזיבה של הארי, ושם כבר לא יכלתי לשאת בזה יותר. הכל הפך גרוע בזמן כל כך קצר, ולא יכלתי לשנות את זה. יכלתי לעשות עם זה משהו, אבל באותו זמן פשוט לא היה לי את הכח בשביל זה. הייתי מותשת מהכל, ולא יכלתי להילחם בדבר. מה שהוביל לאונס, ככל הנראה.
הכל שוב חוזר אליי. מהדבר הכי קטן להכי גדול. מהעובדה שהיום זה הראשון לפברואר, ואת זה מוכיח לי לוח שנה דיגיטלי שהארי הביא מהעבודה שלו, ועד לעובדה שהארי עכשיו נמצא במקום כלשהו, וסביר להניח שאני וסטפני לא מטרידות את מנוחתו.
YOU ARE READING
Some things never change {h.s}
Fanfiction"תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. לאט לאט הרמתי את מבטי אל הפנים הכעוסות שלו. "את מפחדת ממני." הוא גיכח. כנראה שהבחין בעיניי הרטובות. "את," הוא התחיל לומר, ותלה בי עיניים מאשימות, "מפחדת ממני. תגידי לי, אישה יקרה, מי לוקח חלק יותר גדול בהריסת מערכת היחסי...
