Wicked game

פרק 11- תודה

נקודת המבט של טל-
״נופר!״ קראתי ורצתי ריצה קלה כשראיתי אותה יושבת על יד ערן, היא הרימה את פניה והן נראו מודאגות.
״איפה אימא? מה איתו?״ שאלתי חסרת נשימה ובן החזיק אותי כדי שלא אפול לו שוב.
״הכניסו אותו לניתוח, אימא מדברת עם הרופא,״ הסבירה והנהנתי בהבנה, בן התיישב על אחד מהכיסאות וסימן לי להתיישב על ידו, התיישבתי והנחתי את ראשי על כתפו.
״הכל יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר,״ בן ליטף את שיערי, התייפחתי והוא נשק לקודקוד ראשי.
״אני לא רוצה שהוא ימות,״ יללתי ובן סימן לי לשבת עליו וכך עשיתי, התיישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על החזה שלו זמן שהוא מחבק אותי חיבוק מנחם.
״הוא לא ימות,״ אמר בביטחון שגרם גם לי קצת לאסוף תקוות.
״אימא!״ קראתי כשראיתי אותה מתהלכת לכיוונינו במסדרון, קמתי מהר ורצתי אליה.
״מה איתו? מה אמר הרופא?״ שאלתי אותה בלחץ. היא נראתה תשושה ועייפה, השיער שלה לא היה מסודר והבגדים שלבשה לא הלמו אותה.
״הוא עדיין בניתוח, הסוכרת שלו קצת מסבכת את העניין,״ אמרה והלב שלי התכווץ. היא נראתה עצובה מדי, זו כבר הפעם השנייה בשנה הזו שאנחנו בבית החולים בגלל אבא שלי, בפעם הקודם זה היה בגלל צניחת הסוכר הדרסטית שקרתה לו ועכשיו בגלל הלב שלו.
״הרופא אמר שאין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות,״ אמרה וחיבקתי אותה, היא חיבקה אותי בחזרה והרחתי את הריח המוכר של אימא שלי, הדמות הכי חזקה בחיים שלי.
״הבאת חבר ילדות,״ אמרה ומבלי שראיתי את פניה יכולתי לדעת שהיא חייכה את החיוך המזויף שלה, כזה שהיא חייכה לאנשים שהיא לא סובלת, ואת בן היא לא אהבה. בלשון המעטה.
״תתנהגי יפה אימא,״ הפצרתי בה, ״הוא רק ידיד עכשיו,״ שיקרתי והתנתקנו מהחיבוק.
״היי,״ בן עמד מאחורינו וחייך את חיוך מליון הדולר שלו, ״אני לא יודע אם את זוכר-״
״שלום גם לך בן, טוב לראות אותך,״ אימא שלי חייכה אליו והבטתי בה במבט כועס, היא לא יודעת להסתיר את השנאה שלה כלפי אנשים.
״אני הולכת לשבת קצת,״ הודיעה וחלפה על פנינו, בן נעמד מולי ופשוט צחק ללא הפסקה.
״היא לא סובלת אותי,״ הוא קבע וציחקק אל צווארי, לא יכולתי לצחוק עכשיו, זה לא הזמן לצחוק בזמן שאבא שלי בניתוח מציל חיים.
״דיי,״ ביקשתי ברכות והוא ישר התעשת והפסיק לצחוק.
״סליחה,״ אמר ונשק ללחיי בהתנצלות, הנהנתי כאחת שמקבלת את ההתנצלות ושנינו חזרנו להתיישב ולחכות.
״את רוצה משהו? קפה? מאפה? קפה ומאפה?״ שאל ונדתי בראשי, הוא ניסה לעודד אותי אבל לא יכולתי לאכול כלום, רק הרצתי בראשי את הסצנה שהרופא יוצא ומודיע לי שאין לי אבא. אני מעדיפה לחשוב על הגרוע מכל מאשר לנפח לעצמי בועה ורודה ואז מישהו עם משהו חד יבוא ויפוצץ את העולם שלי.
״אני יכול לעשות משהו כדי שלא תילחמי בדמעות האלה?״ הוא שאל שוב כששם לב לדמעות שירדו מבלי שהתכוונתי בכלל, הייתי לחוצה מדי, הידיים שלי רעדו והזיעו כשדמיינתי איך אימא שלי תתחיל לבכות ונופר תבכה ותסכן את התינוקת שלה ואני? אני אתפרק למיליון חתיכות שאף אחד לא יצליח להרכיב.
״אתה יכול לעשות שאבא שלי יצא חי?״ שאלתי אותו למרות ששנינו ידענו שלא, הוא נד בראשו, נאנחתי וחזרתי להישען על החזה הקשיח שלו.
״אז לא...״ מלמלתי ועם אצבעותיי ציירתי צורות דמיוניות על בטנו , הוא הניח את ידו על גבי כתמיכה וליטף את רגלי ביד השנייה.