שתיקה

הקדמה

*לפני שנה*
שדה הראייה שלי הפך שחור עם כל שנייה וציפורניי שרטו את הרצפה עם כל חבטה נוספת שקיבלתי.
"חתיכת זונה, מופקרת" הוא מלמל בשחיקת שיניים שהמשיך לבעוט בבטני
"אני מסובב את העיניים לשנייה אחת ואת כבר מתכננת לברוח, ילדה טיפשה" הוא המשיך לפלוט את כעסו אל החלל שעצמתי את עיניי בחוזקה וחיכיתי לרגע שגופי יתייאש, ויתעלף על הקרקע.
תתעלפי אנאבל, תתעלפי כבר. פקדתי על עצמי שוב ושוב.
גופי לבסוף התמסר לבקשתי ולאט לאט עצמי את עיניי והתרפקתי בתבוסה.

בפעם הבאה שפקחתי את עיניי נמצאתי בחור המוכר הזה, יושבת במשרדו וידיי כבולות.
שמעתי אותו מדבר במעומם מבעד לדלת וידעתי שהוא מחכה שם, בודק שלא אברח, לבסוף ניסיתי לצרוח אבל לא עברה שנייה עד שיד עבה כיסתה את פי
"תנסי לצרוח, ותצאי מפה אחריי שהענקת לי את הבתולים שלך ילדונת.." הוא לחש בארסיות אל תוך אוזני ואני התקפלתי מהמחשבה, הם מסוגלים לכך.
לא רציתי אפילו להעמיד אותו על טעותו ולספר לו שלפני שנה שעוד הייתי בת 18 ויצאתי עם לוגן מסרתי לו את הבתולים שלי, פשוט העדפתי לשתוק ולהנהן.

הדלת נפתחה באיטיות והוא עמד שם, לבוש בחליפת מנהלים יקרה ומשדר כולו טוהר. חתיכת בן זונה שקרן. "אני לא אוהב לחבוט בך, מתוקה"
נגעלתי ששמעתי אותו קורא לי מתוקה, כאילו אני חברה שלו.
"את פשוט לא משאירה לי ברירה.." הוא המשיך והתכופף לעברי כך שעמד בגובה עיניי "אולי היום תספרי לנו איפה הבן זונה השקרן?"
ירקתי על פרצופו בכעס, אבא שלי הוא לא בן זונה שקרן. פרצופי הוטח אחורה ולרגע קיבלתי סחרחורת קלה, עם הסטירה הענקית שהטיח בי "בדיוק כמו אבא שלך!" הוא נהם בכעס
"ברוס, היא כולה שלך" הוא ירק את מילותיו ושוב נעלם מבעד לדלת, משאיר אותי בידיו של זה ששנייה קודם לכן איים לאנוס אותי.
"באמת מתוקה, כדאי שתיכנעי.. אני לא רוצה להיות זה שייקח את הבתולים שלך.." הוא אמר בנעם וליטף את לחיי ברכות. שוב החלטתי לבלוע את רוקי ולהתעלם מטעותו, "אני לא יודעת איפה הוא" שיקרתי שוב, ושוב, ושוב.
"באמת מותק שנינו יודעים שזה לא נכון.. בבקשה ממך.." הוא שוב התחנן באוזני
"אם אתה רוצה את הבתולים שלי, קח אותם." אמרתי בקול הכי יציב שהצלחתי למרות שידיי השרוטות רעדו ללא הפסקה מאחורי הכיסא. החבל העבה שנקשר סביבן כבר חתך אותי אינספור פעמים אבל אני מחליטה להתעלם, כמו בכל פעם שהבן זונה איים על חיי. שיהרוג אותי, הרי בידי המידע שהוא רוצה.
לרגע נראה שברוס התרחק ממני ואנחה גדולה השתחררה מפיו "אני לא רוצה לאנוס אותך ילדונת.." הוא נשף בכעס ושפשף את עורפו בעוד שעיניי המבוהלות ננעצו בו בחוזקה.
לא ידעתי מה לומר, אז פשוט שתקתי.
"תראי" הוא התקרב אליי והתכופף לעברי "את רואה שם?" הוא אמר והצביע בראשו לנקודה נסתרת בתקרה "את תצאי מתוך תעלת האוורור, המשיכי ישר עד שאת מגיעה לצומת, תפני בה שמאלה והמשיכי עד שתראי את היציאה.." הוא אמר לבסוף ואני הבטתי בו בהפתעה. הוא התקרב לעברי ואני התרחקתי באינסטינקט, למרות שהוא רק ניסה להתיר את קשריי.
"למה אתה עוזר לי?" שאלתי בקול רועד, אפילו לא ניסיתי לייצב את קולי. זה הרי לא הבן זונה.
"כי את בסך הכל בת 19, וגם לונה בסך הכל בת 19, והיא לא הייתה רוצה שאאנוס אותך.." הוא אמר בשקט. תיארתי לעצמי שלונה היא הבת של ברוס, הוא היה מעט מבוגר אך גופו העצום העניק לו חוזקה כזו שלא נראתה אף אצל בני העשרים.
הוא נאנח והתיר את הקשר האחרון ונעמדתי במהירות. באותה המהירות צנחתי אל הקרקע מכיוון שרגליי החלשות לא הצליחו להחזיק אותי.
ברוס הושיט לי את ידו ואני נעמדתי בפחד "אני מצטער שאיימתי עלייך, לא התכוונתי לאנוס אותך עוד מההתחלה. תני לי לעזור לך..." הוא מלמל בשקט ואני הנהנתי לעברו.
ידיו החזקות הרימו אותי על כפתיו שהוביל אותי אל פתח האוורור ורגע לאחר מכן נותרתי לבדי בתעלה המעופשת שמעל המשרד של הבן זונה.
_____
כן, סיפור חדש(;
זה משהו שישב לי בראש כבר הרבה זמן, אז החלטתי לכתוב את זה.. כמובן שזה לא יפריע לי לעלות את להתחיל מחדש!
אשמח לדעתכם, מקווה שתאהבו, שבת שלום^^