שתיקה

פרק 8- בריחה נוספת

תחבתי בגדים בצורה מרושלת למזוודה האפורה שנחה פתוחה על מיטתי.

כל החיים שבניתי לעצמי במשך השנה וחצי הללו הולכים לעזאזל, ושוב אני צריכה ללכת.

אני בונה לעצמי חיים, והבן זונה מגיע, ומפרק לי אותם פעם נוספת. פעמים רבות פשוט רציתי לחנוק את הבן זונה למוות כשאני שואלת אותו מה לעזאזל אני אשמה במה שאבי עשה. אבל כמובן שזה לא היה עוזר לי בשום דבר, וכמובן שלא עשיתי זאת.

פשוט שתקתי פעם נוספת, שהעמסתי שנה וחצי של שקט אל תוך מזוודה ארורה.

אני לא יודעת לאן אני אברח עכשיו, אבל זה לא היה ממש משנה.

דפיקות על הדלת הוציאו אותי מריכוז ואני נאנחתי בכעס. אני לא רוצה לראות אף אחד, אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני הולכת. תכננתי לשלוח הודעה ללונה שאני אגיע למקום החדש, אבל לא לפני זה.

"סטרייס." הוא קרא בשקט ולא לקח לי זמן להבין מי זה שנמצא בדלת, הרי יש אדם אחד בכל היקום שקורא לי בשם המטופש הזה.

"אני יודע שאת שם, את עושה רעש וראיתי את לונה לפני חמש דקות. אז או שפרצו לכם, או שתפתחי את הדלת המזויינת" הוא המשיך ואני גלגלתי את עיניי.

"אני עסוקה." מלמלתי שתפסתי בתיק היד שלי ומילאתי גם אותו בציוד שידרש לי בזמן הנסיעה.

"אל תהיי ילדה, בבקשה" הוא מלמל ואני הבנתי שהוא מדבר על אירועי אמש. למרות שהייתי עצבנית עליו, זה בכלל לא הייתה הסיבה שלא פתחתי את הדלת.

"אני מצטערת, נדבר בערב," הבטחתי בפליטה של רגע והוא נאנח "חסר לך שלא." הוא מלמל לבסוף ושמעתי את צעדיו מתרחקים אט אט.

אני מצטערת, נייט.

*

העמדתי את המזוודה ברישול וצעדתי אל עבר הכניסה.

רעשי הגלגלים רעמו בשביל האפר שהוביל אל הכביש הראשי ואני צעדתי במהירות שהמזוודה המשיכה לנוע כה וכה. אני חייבת לעוף מכאן כבר.

כל שנייה הייתה חשובה, ולא היה בי שום רצון להישאר כאן שנייה יותר מהרצוי.

"סטרייסי!!!" הוא צווח מרחוק ואני מיהרתי אל סף הכביש, לחפש אחרי מונית. ריצתו נשמע וברגע הוא עמד לצידי מתנשף, שאחז בזרועי

"תשחרר אותי, בבקשה," מלמלתי שנשענתי קדימה לצפות אל הרכבים העוברים ושבים

"מה את פאקינג עושה?!" הוא שאל בקול ואני השתחררתי מאחיזתו באחת

"אני עפה מכאן!" צעקתי ולמזלי ראית מונית במרחק, שאותתי לה בפאניקה.

"הכל בגלל טיירון המזדיין?" הוא שאל בגיחוך ואני הטחתי את ידי בראשי, שהמונית עצרה לצידי והנהג המבוגר יצא מדלת הנהג.