שתיקה

פרק 23- המשימה הושלמה

-נייט-

אבא שלה יושב קרוב אליה, מחייך ללא דאגות כשהוא מנסה לפענח מתי הכרנו ואיפה. אני מחייך גם אני, מנסה לשדר עסקים כרגיל, אך כל גופי בוער. הוא הסיבה שהיא כל כך סבלה, כל כך סובלת. וכעת הוא יושב כאן, נטול כל דאגות מראשו, מנסה לשאול על החיים שבתו איכשהו הצליחה לבנות בשתי ידיה. גם האידיוט הזה, לוק, שמנסה להתנהג כאילו הוא אח שלה. הוא אפילו לא יודע חצי דבר על הזבל שהיא עברה, אבל הוא מעז לקחת אותי לשיחת נזיפה בחדר שלו? אידיוט מזוין. את כולם שם לא אהבתי, חוץ מאותה. אהובה שלי. שיערה הבלונדיני הונף לאחור מספר פעמים, כאשר דיברה בהתלהבות עם אביה. השמלה שלבשה רק הוסיפה למתיקות ששידרה, ועיניה נצצו מאושר אמיתי. היא באמת מאושרת, למרות כל מה שעברה. אני חושב שאני מעריץ אותה.

״נייט?״ אני שומע לפתע את קולה של המלאך שלי, כאשר היא מעירה אותי מהבהייה הממושכת.
״ממ...?״ אני מהמהם בשאלה, והיא מגחכת במקצת, ״רוצה שנלך לאכול? אבא שלי בדיוק יוצא להביא את לורן לארוחת בוקר משותפת, אבא ישמח להכיר אותך.״ איך אני יכול לסרב לעיניים התכולות האלה, שמביטות בי ביופיין המיוחד?

אביה באמת קם מן הספה, מנשק קלות את לחיה לשלום ומתקדם אל הדלת, ״בואו ל׳ארניס׳, אנחנו נחכה כבר שם!״ הוא קורא, ואני מהנהן לכיוונה של אנאבל, שתבין כי אני מוכן לארוחה המשפחתית הקרבה.
״לוק, תבוא גם?״ היא שואלת בתקווה, והוא מהנהן קלות, ״אני צריך לעבור אצל חבר קודם, שכחתי אצלו בטעות את הפלאפון. אני אלך כבר באופנוע.״ מה הוא חשב? שאני אתן לו טרמפ? על גופתי הבוערת. היא מוחאת כף בהתלהבות, כאשר הכל מסתדר כפי שרצתה. ״נהדר, ניפגש שם!״ היא אומרת בחיוך, ״אני אצא עכשיו, המפתחות לבית נמצאים בדלת, תנעלו ושימו את המפתח מתחת לשטיח הכניסה.״ הוא מסביר, והיא מהמהמת בהסכמה. לאחר מכן הוא תופס במפתחות האופנוע שנמצאו על השידה בכניסה לבית, ועוזב בטריקת דלת שקטה.
״מה אתה חושב עליהם?״ אנאבל מחייכת בתקווה. פתאום אני מבין, זו המשפחה היחידה שלה, אמא שלה נפטרה שהייתה קטנה, אין לה אחים או אחיות נוספים להישען על כתפם, כאשר מדברים על נושאי משפחה כואבים, או אדם משותף לחוות את הנישואים החדשים של הורים. וזה אבא שלה, היחיד שיש לה, איך היא יכולה לשנוא אותו כל כך, על אף כל מה שעברה? אם תעזוב אותו, תחיה ללא אף אחד.
״אני אוהב אותם.״ אני שונא אותם, אבל לא יכולתי לומר דבר שכזה לאנאבל.
היא מתקרבת לעברי להעניק נשיקה מתוקה על שפתיי, ״גם אני אוהבת אותך.״ אני מעמיק את הנשיקה, ומתענג על כך שהיא סוף סוף שלי, ללא כל בעיות.

״קדימה, נצא.״ היא אומרת, ואני מהנהן בהסכמה כאשר אנו מתקדמים יחד לכיוון הדלת. אנאבל נועלת כאשר אנחנו יוצאים, ומניחה את המפתח בדיוק כפי שלוק ביקש.
״על מה לוק דיבר איתך?״ היא שואלת בסקרנות, ואנחנו נכנסים יחד אל תוך הרכב. ״דברים מטופשים, הוא באמת חשב שאני חושש ממנו או משהו?״ אנאבל צוחקת בהנאה, ״אל תהיה כזה, אכפת לו.״ היא מסבירה כדי לנסות לכפר על מעשי אחיה החורג, אם אפשר בכלל לקרוא לו ככה. ״אני דואג לך מספיק בעצמי, אין צורך גם לו.״ אני משיב בשיניים חשוקות, וזה רק מגביר את צחוקה המתגלגל של אנאבל.
אני מתחיל בנסיעה לכיוון המסעדה שאביה אמר, והיא נשענת אחורנית בהנאה, מתרווחת על הכיסא בשיוויון נפש.