שתיקה

פרק 1- הכל מאחורייך

*בחזרה להווה*
מתוקה אני נמצא ברגע זה בסן פרנסיסקו, אני קרוב אלייך.
אשמח אם תפני זמן וניפגש, למרות שאבין אם תחליטי שלא.
אם תחליטי שכן הכתובת היא רחוב דולורס 1195.
נשיקות, אבא.

זו ההודעה שראיתי בשנייה שפקחתי את עיניי הבוקר בקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד. הוא נמצא בערך ארבעים דקות נסיעה ממני, אבל עדיין נמצאת ההתלבטות אם לפגוש אותו.
"מה יש אנה?" לונה שאלה בקול עייף ממיטתה ושפשפה כורי שינה מעיניה

"הוא רוצה שניפגש.." מלמלתי

"את מתכוונת לט-"

"-אבא שלי."

"אה." היא השיבה בהקלה "הוא לא נמצא בקווינס?"
"מסתבר שלא." השבתי באיטיות שקמתי אל המקלחת. שיערי הבלונדיני אסוף לפקעת מרושלת בקודקוד ראשי ומכנסי טרנינג רפויים בצבע כחול כהה לרגליי.
"תיפגשי איתו, את יודעת.. אנחנו בקושי רואות את האבות שלנו ככה שזה יכול להיות נחמד" היא מלמלה בעצב וקמה מיד אחרי להתלבש ליום נוסף. גם לונה בקושי ראתה את ברוס. נו ברור, הוא עובד אצל הבן זונה. עם כל התודות שהענקתי ללונה וברוס, תמיד נשאר בי חלקיק שנזהר, אסור לברוס לדעת שאבא בסן פרנסיסקו, הוא ממש מתחת לאף שלהם.

"איפה ברוס?" שאלתי בנועם כאילו שאין לי שום מושג "נסיעת עסקים, נוספת.." היא רשפה בכעס. בעצם, לונה היא זו שלא היה לה שום מושג. אין לה מושג שאביה עובד אצל הבן זונה, ולכן נזהרתי לא לפלוט משהו חשוד לידה. לאחר שברוס סייע לי הוא הכיר אותי ללונה, ואמר שפגש אותי בעת פגישת עסקים שהתרחשה בוושינגטון. מאז אני ולונה בקושי רואות את ברוס, והאמת שזה העניק לי תחושת הקלה. אני לא רוצה שהוא יאמר משהו לבן זונה.
ברוס עשה הכל כדי שלונה תהיה מחוץ לעסק, ולכן אין לה שום מושג. אני אפילו לא יודעת אם הבן זונה יודע שלברוס יש ילדה, אבל לא תשמעו אותי מתלוננת.

לבסוף לבשתי חולצה קצרה לבנה בעלת צווארון כחול כהה וסקיני ג'ינס גבוהה בצבע זהה לזה של הצווארון. נעלתי נעלי בובה לבנות ועדינות ועטיתי אלפי צמידים על שתי ידיי, דבר שעשיתי באופן קבוע כשהייתי עם חולצה בעלת שרוולים קצרים, דבר הנועד להסתיר את הצלקות המרובות על מפרקי ידיי שנוצרו על ידי הבן זונה בכל אלפי הפעמים שקשר אותי.

האוויר החמים של הבוקר הכה בי יחד עם משבי רוח קלים שהעניקו ליום תחושה סתווית.
"אנה.." שמעתי קול מתחנן "..תני לי הזדמנות לדבר לפחות!" הוא המשיך והתקרב אליי בצעדים קלושים, אוחז בכתפיי ובכל פעם אני מנערת אותו מחדש שאני ממשיכה בצעדים קלילים אל הרכב של לונה
"טיירון." לונה אמרה בקול שקט אך סמכותי מספיק שגרם לו להסתובב אליה בעיניים פקוחות "עזוב את זה, זה נגמר."

"מי את שתגידי לי אם זה נגמר!" הוא צווח "זו אנה שצריכה להחליט, נכון אנה?"
"אני אנאבל.." השבתי בשקט ונכנסתי במהירות אל הרכב לפניי שהוא יספיק להמשיך. לונה נכנסה שנייה אחריי ונקישות חלושות המשיכו להישמע מבעד לחלוני "הוא חיפש אותי במשך כל הלילה" מלמלתי
"אז הוא יכול ללכת להזדיין" לונה השיבה בכעס והחלה לנסוע ברוורס מהיר שהעיף את ידיו של טיירון מהרכב במהירות ובכעס.

**

אומרים לי שעם הזמן הכל חולף, העצב, האובדן, הפחד.. אצלי עם הזמן כל אלו רק גברו. תמיד דאגתי להסתובב לפחות חמישה פעמים אחורה בשנייה לוודא שהוא לא רודף אחריי יותר, הפחד ממנו ומהפגישה עם אבא גברה בכל פעם. אם אפגש עם אבא שוב, יהיה עוד מידע שהבן זונה ירצה לסחוט ממני, יהיו עוד עינויים שאצטרך לעבור. זה הכל מאחורייך, אמרתי את המשפט הזה שוב ושוב במוחי עד שיום אחד אולי אצליח להאמין בו.

הנסיעה לסן פרנסיסקו ארכה כ-40 דקות בתוספת של פקקי תנועה קלים. הסתובבתי עם רכבי ברחוב דולורס מחפשת אחרי בית מספר 1195. לבסוף מצאתי את הבית, וחניתי על שביל הגישה. הבית היה סמוך לצומת כבישים, וקירותיו נצבעו באפור. צעדתי בארבעת המדרגות שהובילו אל שער ביתו, שער לבן ומעוטר וחומה נמוכה בנויה מלבנים נפרשה לצדדי.

לא הספקתי לדפוק על הדלת וכבר היא נפתחה לרווחה "נסיכה קטנה!!"
"אבא." השבתי בקול שקט והתעטפתי בחיבוקו החמים. הבל פיו הרך נשף באוזני ואנחה קטנה נשמעה מפיו. כבר חצי שנה שלא ראיתי את אבא.

אחרי שברחתי הבן זונה המשיך לחפש אחרי אבא, אבל אבא נדד ממקום למקום ועדיין לא נמצא. עדיין. המילה הזו, עדיין. זה אומר שאבא עוד בסכנה.

"מותק אתה נכנס הביתה?" שמעתי קול נשי קורא מבעד לדלת
מה לעזאזל?
מבטי המופתע לא איחר להופיע, ואבא רק טפח על שכמי והכניס אותי לביתו.

״הכרנו בקווינס, וכרגע אנחנו נגור פה״ אבא סיכם את כל הבלגן במשפט אחד ״אתה לא יכול להשתקם פה..״ מלמלתי ״מותק אני-״ ״לא אתה לא!״ התפרצתי לדבריו ״אתה לא יכול לחיות מתחת לאף שלהם!!!״ צווחתי בקול והתרוממתי מהספה משתדלת להתרחק ממגעו ״אתה לא חווית את כל הזבל שחוויתי בגללך! עינו אותי, הרעיבו אותי, כמעט אנסו אותי אבא! ובשביל מה? בשביל שתכיר מישהי ופשוט תשתקם מתחת לאף שלהם?״ צרחתי בקולי קולות ודמעות נצצו בעיניי

״מתוקה..״ הוא מלמל ״לא, השיחה נגמרה כאן.״ השבתי בכעס מנגבת דמעה בודדה שזלגה במורד לחיי, ופונה אל עבר היציאה.

_____

האמת שממש רציתי כבר לעלות את הפרק הראשון שתראו יותר על מה מדובר!!
כמו שאמרתי כבר בסיפור האחר, השבוע לא יצא לי לעלות פרקים לדעתי כי אני אהיה בטיול שנתי..
אשמח לדעתכם, מקווה שאהבתם(: