שתיקה

פרק 32- כאן ועכשיו

להאזנה-
X Ambassadors - Unsteady
הוא ממש הסתדר לי עם הפרק והוא די נתן לי את ההשראה אז... תהנו (:

_________

"אני מתנצל שנאלצת להיות עדה למראה כה מזעזע," הוא מחייך לראשונה חיוך חושף שיניים, לא מתנצל כלל, "או שאני לא? בכל זאת, זה קרה באשמתך." אני מתרוממת ממושבי בתנועה חדה, ממהרת בצעדיי לעברו, צועקת את כל גרוני החוצה אליו. אך שניה לפני שידיי מוטחות בחזהו הוא אוחז בהן בחוזקה, בעוד שאני ממשיכה לצרוח, להשתולל. ערבוביה של דמעות וכאב תהומי. "אני משתתף בצערך," הוא קובע, "בדרכי." מוסיף בנוקשות, אך אפילו אני יכולה לראות כיצד משהו בלתי נראה נשבר תחת מסכת עיניו הקשוחות. ידיו עודן אוחזות בי בחוזקה, בעוד שנשימותיי הקטועות ממלאות את אוויר החדר, ומי מלח מרים שוטפים את לחיי בקצב שוטף. "אי אפשר להצטער כשאתה הגורם לכך שהוא איננו." אני אומרת נואשות. כבר לא היה אכפת לי לבכות למולו, שהרי מראה גופתו של ברוס היה כה נורא למול החזות הנוראית של המוות בשחור, כך שגופי נשבר. משהו עמוק בתוכי נשבר, ודבר לא ישיב לאחות את אותם השברים. ברוס היווה לי אבא, אדם שעליו יכולתי להישען ולהיעזר בו בכל שאצטרך, בעוד שדווקא אבי דאג להיעלם לפרקי זמן בלתי מוותרים, בתוספת ליצירת קשר פעם בחודש, אם בכלל. ואיך אפשר להשתלט על הדמעות כשהמשענת שלי נשברה וכעת אני מתנודדת בין חיים ומוות?

"הוא לא הותיר לי ברירה." הוא קובע, ומשחרר את ידיי בסלידה, מעניק לגופי ליפול על הקרקע, ולידיי את המקום לאחוז בידו, שאט אט איבדה את חומה הקבוע, מותירה את הקור הכואב כתחליף לנשמתו.

"תמיד יש ברירה." המילים נפלטות מפי כצווחה נואשת, ואחיזתי בידו מתהדקת, כאילו אם אלחץ חזק מספיק הוא יפקח את עיניו, והכחול שבעיניו ישתקף אליי פעם נוספת וימלא אותי בשלווה באחת. אבל לא כך היה. נוזל הארגמן המשיך לזלוג בפעימות קבועות מחזהו. והכחול שמעיניו היה ריק, כיוון שהנשמה שמאחוריו עזבה, וכעת נותרה זגוגית נוקשה שמביטה בחלל. אני עוצמת את עיניו, מחליטה שכך עדיף. לפחות בדרך הזו ארגיש כאילו ישן, על אף שנשמתו נחה כעת במקום אחר לחלוטין מכאן. ואולי אני קצת מקנאה, כי כעת עליי להמשיך להיות כאן, בגיהנום על פני האדמות, בעוד שברוס עולה אל מקום מבטחים מאחורי השמיים שכבר לא ראיתי במשך שבוע לפחות. אני מפסיקה לדרוש ממנו ללא מילים לפקוח את עיניו, אולי כי חשתי בידיי כיצד עפעפיו איבדו כל כוח שנצבר בהם, ויותר מידי נוזל זלג כבר על הרצפה.

"עכשיו אתה מרוצה?" אני שואלת, בטוחה במאת האחוזים שגופו עודנו עומד איתן מעלינו, בוחן בשקט את גופתו של האדם ששירת אותו במשך יותר מעשרים שנים.
השתיקה שממלאת את החדר לא עוזבת גם לא דקות ארוכות. במקרים רבים הייתי מחשיבה שתיקה כהודאה, אך ברגעים אלו אני מרגישה שהיא דווקא ההפך הגמור. הבן זונה לא מרוצה, הבן זונה לא היה הורג את ברוס אילו יחל, זו אשמתי.
אני חושבת על דבריו שוב ושוב, באשמתי ברוס בגד בבן זונה. באשמתי גופו החסון עם הלב הרחב שרוע כעת על הרצפה ללא רוח חיים. ואיך אוכל להביט בפניה של לונה לאחר שצפיתי כיצד רוצחים את אביה בדם קר? והאם בכלל אזכה לראות את לונה שוב?