שתיקה

פרק 26- היא איננה

*הוספתי גם הפעם שיר שאני מקווה שיעבוד, פעם קודמת הבנתי שעבד לחלק הסרטון, אז, מי יודע?^^*

-Lawson- When she was mine-

________

-נייט-

מילות ההודעה עוד חרוטות במוחי, אך אני מסרב להקשיב אל דברים אלו. אני מתכוון לרוץ הנה והנה, לחפש אחר דבר שאבוד מראש. הרי הבוס לא אמר דברים לשווא, ואם אמר שהיא אצלם, כנראה שלא אמצא אותה עד הרגע שהוא ירצה בכך. ולמרות כל זאת, אני מסרב להאמין.

"תגיד שאתה לא קשור לזה." אני שם לב לפתע לדלתות המסעדה שנפתחו בשנית, ולוק ניצב באימתניות, אני מביט בפניו בספק קל, "איך לעזאזל הגעת למסקנה שאני קשור לכך?" אני שואל באיפוק אמיתי, אך למען האמת, מבפנים כולי געשתי בכעס. הייתי קשור לכך, הייתי קשור לכך ועוד איך. אבל לא הייתי מוכן לתת ללוק ליהנות מהספק, והבטתי בו בפנים הכי בטוחות שיכולתי לגייס, כמעט מאמין למילותיי שלי, שאין לי כל קשר בדבר. למרות שידעתי שאנאבל נעלמה כעת, והכל לגמרי אשמתי הבלעדית. אני האדם שהכריח אותה לשוב אל קליפורניה, ואני האדם שאף סיפר זאת לבוס האכזר שלו, בתקווה כי לא יפגע בה, רק משום שהבאתי גם את בנו חזרה הביתה.
"אם אגלה שאתה איכשהו קשור לזה..." לוק לוחש, אך זעם נשמט אל תוך קולו, שהוא מדבר בארסיות אמיתית, תוך משיכת שיערו אחורנית במחווה מיואשת, "אני נשבע שאהרוג אותך בשתי הידיים שלי." מבטיח, ובמילים הללו עוזב את המקום.

במצב נורמאלי כנראה שהייתי עוצר בעדו, ומטיח בו מכות כאלה שיגרמו לו לשכוח את שמו, על מנת להבהיר לו שעליי לא מאיימים, ועליי לא מדברים באופן הדיבור הזה. אך לכל הרוחות המזדיינות, על מי אני עובד? הוא צדק בכל מילה, מגיע לי שיכה בי, מגיע שאסבול על כך שהבאתי לסבלה של האחת והיחידה בשבילי.

לאחר דקות ארוכות של התלבטות, שנדמו כמעט כמו נצח, אני מחליט לפנות אל הרכב שעודו חנה בנחת לצד המסעדה. זה די אירוני בעיניי, הדרך שהרכב נותר בדיוק כפי שהיה לפני שעה בדיוק. כאילו שהרכב בעצמו לא הבחין בכל ההתרחשויות שקרו תחת אפו, הוא לא הרגיש בכך שכעת אנאבל איננה, או שאני כולי עטוף באשמה שלא תעזוב אותי עד סוף חיי. כך הוא נותר, ממתין לאדם שיבוא ויפעיל אותו פעם נוספת, יניע אותו לעבר מציאות אחרת, אל עוד סיפור נוסף שלא יהיה לו כל קשר אליו. ייחלתי להיות כך, להיות מנותק ככל האפשר מהמתרחש, ולהמתין בנחת עד שאנאבל תחזור בכוחות עצמה, ותפעיל שוב את ליבי, משום שכעת הרגשתי כבוי. כבוי מכל רגש, ומכל מחשבה, מלבד האשמה שהטיחה בכל גופי כאלפי כדורים בשדה קרב.
אני מתניע את האוטו כמעט באוטומטיות נרכשת, נוסע אל עבר המקום היחיד שיוכל להעניק לי את תחושת ההתרחקות, ולו לזמן קצר. אני אפילו לא טורח להפעיל את הרדיו, ונותן לשקט העמוק לעטוף את כולי, כאילו להוכיח לעצמי שהשקט הזה אכן קיים. היא לא כאן לומר שהכל יהיה בסדר, או לומר לי שזה לא בסדר לשתות כך באמצע היום.