שתיקה

פרק 2- הבן זונה

*להפעיל את השיר*
הפלאפון צלצל כבר אינספור פעמים מתוך תיקי אך המשכתי בנסיעה, מתעלמת מהכל.
דמי התנגנה ברקע בקולי קולות, שרה על כך שעכשיו היא לוחמת. גם אני לוחמת? אני שורדת? בפעם הראשונה שהוא פגע בי הייתי בסך הכל בת 16, שלוש שנים שהבן זונה רדף אחריי, עד גיל 19. הגיל בו ברוס עזר לי לצאת מהחור הזה

"מי אתה?" שאלתי בפאניקה מטורפת ודמעות ניצתו בעיניי
"אני חבר טוב מאוד של אבא" הוא אמר בארסיות וחייך לעברי "איך קוראים לך?" שאלתי בפחד
"זה לא משנה.. גם ככה עוד מעט תמציאי לי שם משלך. רק בבקשה לא כלב או מלאך המוות. אלה כבר תפוסים מתוקה.." הוא מלמל וליטף את לחיי הלוך ושוב. דוחה אחד.
"את יודעת איפה אבא?" הוא שאל
"אין לי שום מושג." אמרתי בקול שקט
את הדבר הבא לא צפיתי. הוא סטר לי בכזו חוזקה שלרגע ראיתי מטושטש.
"עכשיו את יודעת?" הוא שאל שוב וליטף את הלחי הכאובה שלי.
"שום דבר לא השתנה" מלמלתי בארסיות וגלגלתי את עיניי
"טוב זה יהיה קשה משחשבתי." הוא אמר בקול כעוס וסטר לי שנית.

קול התנגשות קל הסיח את דעתי מהזיכרון שאליו נשאבתי, ושעיניי אט אט נשאבו אל המציאות חזרה ראיתי מכונית שחורה ויקרה שהתנגשה בי חזיתית, לא קרה כמעט כלום אך פאניקה הציפה את כולי "מה לעזאזל!!!" צווחתי שיצאתי מהאוטו בטריקת דלת.

"מה לעזאזל?! שימי לב לאן את נוסעת, לא רואים מכונית?" הוא מלמל ושפשף את מצחו באדישות. שהבטתי אל הדלת הימנית של הרכב, זו שספגה את ההתנגשות, מלבד מעיכה קטנה ושריטות לא קרה כלום. האוטו האחר ספג שריטות קלות בלבד.

דף לבן נגלה לעיניי ואני הרמתי את מבטי בשאלה "את הפרטים שלך, בבקשה" הוא מלמל בקול מעצבן ואני התרוממתי להביט בו. לרגע אבדתי ביופיו ושכחתי מהדף כלל. שיערו החום זהר עם קרני השמש האחרונות ומשקפיי שמש כיסו את עיניו. הוא לבש גופיה לבנה שהבליטה את מסת השרירים הרחבה שלו ומכנסיי ג'ינס רפויים.
"אחממ.." הוא המהם והחזיר אותי למציאות "נהנית ממה שאת רואה?"