היא שיקרה, כל מי שהכיר אותה, אפילו מעט, יכל לראות זאת על פניה. המשחק המתמשך שלה עם העור בקצה אגודלה, נשיכת שפתיה מפעם לפעם. כך היא התנהגה כאשר שאלתי אותה פעמים רבות כיצד היא חבולה כל כך, אותו המבט, העיניים הקרות שכאילו טובעות בתוך עצמן, מתרחקות ככל האפשר מהסיטואציה שמתרחשת כנגדן. כעת ידעתי, הצחוק הזחוח שנפלט מבין שפתיו שידר הכל, הוא פגע באמי כל כך. ולמרות כל זעמי, אני מסתתרת מאחורי ערימות הצמיגים השחוקים. ריח הגומי שוטף את אפי, אולם עיני גדולות ועגולות, צופות בזעזוע בגבו עטוף מעיל העור, כאשר הוא נושף אוויר בזעם.
״תפסיקי לעצבן אותי, ותתחילי לדבר.״ הוא דורש ממנה פעם נוספת, לא מוכן לעוד משיכות זמן מצידה.
היא מניפה את שיערה לאחור פעם נוספת, ״שוב, אני אומרת שאין לי-״ ורעש ירייה מעומעם נפלט מבין מתכת רצחנית שאחוזה בין ידיו של הבחור במעיל העור. רעד ממלא כל וריד ונים בגופי, שאני רואה כיצד גופה שמוט על הקרקע ללא רוח חיים.
״אנאבל!״ צעקה מבוהלת חודרת אל תוך אוזניי, ואני משפשפת את ראשי בכאב. עיניי נפקחות אט אט, ואני רואה את נייט עומד מעליי בעיניים פעורות מדאגה, שהוא אוחז בכתפיי בחוזק.
״הכל בסדר בייבי?״ הוא מלטף את לחיי בנעם, מחייך קלות. אני לא מאמינה ששוב חלמתי את אותו החלום, שוב הסיוטים חוזרים אל תודעתי, ושוב גופי נופל בחרדה אל הרצפה הקרה. רק שהפעם אני נמצאת במקום לא מוכר, כאשר נייט כפוף לצידי.
ואז אני באמת קולטת שהמקום לא מוכר לי כלל, וסורקת אותו קלות. הקירות צבועים בצבע חיטה, ועליהן אני קולטת תמונה אחת או שתיים בצבעי שחור-לבן. לצידי עומדת מיטה רחבה וגבוהה, בצבע שחור מבריק, וממנה כנראה נפלתי לפני דקות אחדות. לוקח לי זמן להבין שאני בחדר של נייט, מתי הספקתי להגיע הנה?
YOU ARE READING
שתיקה
Romanceישנה דרך אחת להתמודד עם הפחד והאשמה, להמשיך הלאה בלי להביט לאחור כל מה שרצתה אנאבל ווד מהרגע שהצליחה לברוח מהאדם הארור שאמלל את חייה במשך שלוש שנים היה לחיות ללא פחד. היא תמיד חשה שמביטים בה, ואם תפסיק להביט קדימה כנראה תסיים במשרד שלו כמו בעבר, כא...
