סגרתי את הדלת בעדינות לאחר שחזרתי לביתו של ג׳סטין. הופתעתי לראות שנייט שם, לוגם מכוס שתייה וצופה במסך השטוח שמולו. ״מה לעזאזל עשית?״ הוא שאל מיד שצפה בפניי המחייכות, אך ג׳סטין רק נענע בראשו בחדות ״את פשוט לא נורמלית, גברת ווד.״ הוא נזף בי, אך לא יכל להסתיר את החיוך הקל שהתפשט על פניו.
״זה הגיע להם,״ אני מושכת בכתפיי, מתיישבת בתנופה על הספה שלצידם. אם לא הייתי יודעת, כנראה הייתי חושבת שנייט הוא פשוט חבר ותיק שבא לצפות בכדורגל עם חברו הטוב, אבל ידעתי שזה לא כך, ולכן שצפיתי בהם ישובים אחד ליד השני, צווחים מידי פעם שצף קללות אל עבר אחד מהשחקנים, הכל היה נדמה לי מוזר מידי.
״קלואי כבר הספיקה לספר לי,״ הוא מסביר, לאחר שאני לא מתעניינת בדרך שבה השיג את המידע.
״היא סיפרה לך גם על המבטים שהשארתי להם על הפרצוף, אחרי שעזבתי?״ גיחכתי מעט, ותפסתי בחופן גרעינים מקערת החרסינה שישבה על השולחן הנמוך.
״סיפרה ועוד איך, פתאום אנשים נוספים אמרו דברים והכל התפוצץ!״ הוא מספר לי בהתרגשות את האירועים שהתרחשו לאחר שעזבתי. זה היה טוב, לדעת שכמה מילים קטנות, גרמו לכל כך הרבה אנשים לומר את שעל ליבם.
״תנחשי מה,״ נייט אומר לאחר זמן מה של צפייה דמומה במשחק ״מה?״ אני משיבה.
״ג׳סטין בא איתנו לקליפורניה.״ הוא אומר את זה כאילו שזה לא עוד דבר גדול, ומחמיץ את פניו שאחד מהשחקנים בועט גול לא מוצלח אל השער.
״מה?״ אני עונה בהפתעה גמורה, משתעלת כמה פעמים וטופחת על חזי.
״כן,״ הוא מהנהן באישור, אני מביטה בג׳סטין כדי לוודא האם מילותיו של נייט נכונות, והוא מושך בכתפיו.
״אבל אמרת שאתה שונא את קליפורניה!״ אני קובעת נחרצות, ״הכל בשבילך.״ הוא מחייך ואני מחייכת חזרה בכנות.
**
״למה לא החלפתי אותך זָווִי?! למען כל הרוחות!״ אני מקטרת בכעס, שסחיבת המזוודה, בעלת הגלגל החסר, הופכת קשה מנשוא.
״אני אסחב אותה.״ נייט וג׳סטין מציעים פה אחד, ואני מצחקקת בקול, ״לא, אני אסחב אותה״ אני קובעת וממשיכה לצעוד אל מחוץ לשדה התעופה.
לא משנה מה אגיד, התגעגעתי. ראיתי בקליפורניה הבית שלי, והעזיבה לא הייתה קלה. עצי הדקל שנזקרו לגבהים, העניקו לי תחושת הקלה מיידית.
״אני אזמין מונית?״ אני שואלת כשאנחנו צועדים בשביל שמחוץ לשדה התעופה.
״אין צורך...״ נייט משיב ואני מכווצת את עיניי. רק שאז, עיניי קולטות את האדם, שלא שמתי לב לקיומו קודם לכן, אני עוזבת את המזוודה שנשמטת ארצה, ורצה אל בין זרועותיו. ״אידי!!״ אני קוראת בקול והוא מהדק את אחיזתו בי.
״פשוט ככה עוזבים? בלי לומר כלום?״ הוא לוחש לאוזני, אני מנענעת את ראשי לשלילה, למרות שזה מה שעשיתי. עזבתי את כולם בלי להביט לאחור. ״התגעגעתי,״ אני אומרת במלוא הכנות, בקול מעט ילדותי. ״גם אני בלה,״ הוא נאנח בכבדות, ״גם אני.״
אנחנו מעמיסים את הציוד בבאגז׳ הרכב של איידן, ושועטים אל הכביש. הנסיעה לא ארכה הרבה זמן, ואני תוהה אם זה בגלל המהירות בה איידן נוסע. הו, על מי אני עובדת, זו וודאי הסיבה העיקרית שבזכותה הגענו ברבע שעה אל חניית המעונות.
״אני כבר אפגש איתכם!״ אני קוראת, סוגרת את דלת הרכב אחריי בתנופה. אני ממהרת במדרגות בהתלהבות יתרה ומתקתקת על הדלת מספר פעמים. שאני לא מקבלת מענה באופן מיידי, אני מתקתקת פעם נוספת בקול.
״אוח רגע לעזאזל!״ קולה המוכר התחלחל לתודעתי, ואני חייכתי ללא שליטה. תקתקתי פעם נוספת על הדלת, אחרי המתנה נוספת של חצי דקה. ״אני פותחת את הדלת המזויינת!״ קולה התקרב והדלת נפתחה.
״אנה!״ היא צווחה בקול מחריש אוזניים, שכנראה את סופו רק כלבים שמעו. לונה קיפצה בהתרגשות, הקוקו שאסף את שיערה השחור כשמי לילה כהים, קיפץ גם הוא בהיסטריה במורד גבה.
״לון״ קראתי בחיוך וחיבקתי אותה ארוכות, נעדרתי במשך תקופה לא ארוכה במיוחד, בערך שלושה שבועות, אבל עדיין, האופן בו עזבתי והעובדה שלא יצרתי קשר, משום מה הפכה כל מפגש למשמעותי יותר בעיניי.
חוץ מזה, אני כנראה אעזוב בעוד שבועיים בחזרה, אני לא חושבת להישאר פה, למרות מילותיו של ברוס, מה שהופך את ה״שיבה״ שלי למפגש קטן, לפני שאני חוזרת למרילנד.
״את מוכנה לספר לי הכל?״ היא שואלת בזעף שאנחנו מתנתקות, ״מי שולח הודעה מטופשת כזו ועוזב לכל הרוחות?!״ היא מעוצבנת. משכתי בכתפי בנעם ״אני אספר לך את הדברים בקצרה, את גם צריכה להכיר את ג׳סטין״ סיפרתי בהתלהבות. ״הוא נראה טוב?״ היא שאלה מיד, ואני גלגלתי את עיניי ״הו, ומי זה ג׳סטין?!״ היא נזכרה בטובה לשאול את השאלה החשובה באמת, למרות שלא מפריע לי לומר במצח נחושה, ג׳סטין נראה טוב.
״עכשיו בואי נכנס, יש לי כמה דברים לספר לך״ אני קורצת קלות, ולונה ממהרת לסגור את הדלת לאחר שאני נכנסת. ״הו, מותק, את אפילו לא מבינה כמה״ היא מחייכת בערמומיות ומצביעה על המיטה בתוקף, כדי לסמן לי לשבת עליה, ולהתחיל לשפוך.
_______
אני יודעת, זה לא הפרק הכי ארוך בעולם. אבל היי! לפחות זה פרק ;)
אז... קליפורניה, שבועיים, ייאי!
ובמציאות שלי- מתמטיקה, פיזיקה, לא ייאי! -.-
מקווה שאהבתם, אשמח לדעתכם!
YOU ARE READING
שתיקה
Romanceישנה דרך אחת להתמודד עם הפחד והאשמה, להמשיך הלאה בלי להביט לאחור כל מה שרצתה אנאבל ווד מהרגע שהצליחה לברוח מהאדם הארור שאמלל את חייה במשך שלוש שנים היה לחיות ללא פחד. היא תמיד חשה שמביטים בה, ואם תפסיק להביט קדימה כנראה תסיים במשרד שלו כמו בעבר, כא...
