אני יודעת, אני יודעת שזה לא ייתן לכם לשמוע את השיר פה בוואטפד. אבל אתם לא תבינו איך אני אהיה מאושרת אם תפעילו אותו מהיוטיוב בזמן קריאת הפרק. זה מתאים לי ממש לסיטואציה, וחוץ מזה, זה שיר מדהים!
-האולטראס והקומה התשיעית- תלויה באוויר-
תהנו (:
_________
בום.
בום.
בום.
בטני זועקת בכאב, וכך גם רגליי שאיבדו תחושה כמעט לגמרי. אני שוב צפה בין עולם המודע לחלום, מתאבקת בכל יכולתי על דקות השינה האחרונות שלי. אני לא בטוחה האם זה חלום בלהות, או שמא סיוט מציאותי מתמשך. עיניי מסרבות להסתגל כרגע לסיטואציה, הן מתאמצות בכל הכוח להישאר עצומות בחוזקה.
כשהייתי קטנה והתקשיתי להירדם הייתי פוקחת את עיניי פעמים רבות. עוצמת את עיניי לתקופת זמן קצרה, ושוב פוקחת את אותן, בודקת שהכל נותר כפי שהיה לפני ששקעתי בשחור העמוק של הלילה. אמי עדיין לצידי, נורת החירום שמחוץ לדלת עדיין שולחת את קרני האור אל רשתית עיניי, הכל כפי שהיה. ואז שוב הייתי עוצמת את עיניי, עד לפעם הבאה. כשאמי התחילה לשים לב למנהג המוזר, תחילה פקפקה בכך, ושאמרתי לה שזו הדרך היחידה בה אני מצליחה להירדם, הושיבה אותי על ברכיה והסבירה לי; "כשאנחנו עוצמים את עינינו לקראת השינה, הגוף מגיב לכך בהפרשת חומר צהבהב, שמטרתו להדביק את העפעפיים שלנו לאורך הלילה, כך שעינינו יִוָּותֵרו עצומות לאורך כל זמן השינה. בכל פעם שאנו פוקחים עיניים בזמן הלילה, החומר מתפרק, והוא צריך להיווצר מחדש, כך אנו מאריכים את זמן ההירדמות.
"בבוקר, שאנחנו כבר מוכנים לפקוח את עינינו לקראת יום חדש החומר מתחיל להישלח לקצה העין, וכך אנו פוקחים עיניים. רק אז אנחנו מתרגלים שוב למציאות, הפעם לקרני השמש הנעימות, ולא לנורת החירום. הבנת, אנה?" תחילה זה היה קשה, לא לפקוח עיניים בכל עשר דקות. אבל ככל שהזמן עבר זה נהיה קל יותר, ולפקוח עיניים נחשב מצידי הפסקת השינה, כך שכרגע דחיתי זאת ככל האפשר.
אף אחד מלבד אמי לא קרא לי אנה, זה היה ייחודי רק לי ולה. אהבתי לגדול בסביבתה, רק חבל שהכל נדמה כה רחוק כעת.
YOU ARE READING
שתיקה
Romanceישנה דרך אחת להתמודד עם הפחד והאשמה, להמשיך הלאה בלי להביט לאחור כל מה שרצתה אנאבל ווד מהרגע שהצליחה לברוח מהאדם הארור שאמלל את חייה במשך שלוש שנים היה לחיות ללא פחד. היא תמיד חשה שמביטים בה, ואם תפסיק להביט קדימה כנראה תסיים במשרד שלו כמו בעבר, כא...
