שתיקה

פרק 21- בריידן

*יש חלקים מיניים בפרק (מפורט יותר מפעם קודמת), אני שמתי התראה למי שמעוניינת לדלג. אוהבת!*

הנסיעה, מהרגע שאנחנו עולים אל הרכב, מתנהלת בשקט. אני מתעסקת בנוף המתחלף של עצי דקל רמים, ונייט מתעסק בנהיגה שקטה על הכביש המפותל. אני זעה באי נעימות על הכיסא, ומחליטה לבסוף להפעיל את הרדיו. שיר שקט של שון מנדס מתנגן ברקע, ואני מזמזמת בנעם את מילותיו.

״את רוצה לחזור הביתה?״ קולו השקט מפר את השתיקה. אני מביטה בו, במטרה לפענח את מבטו, אך מבטו אטום ומתמקד בכביש, ולסתו נעולה לקו דק.
״אני אהיה גסת רוח, אם אזמין אותי לכוס קפה בבית שלך?״ אני שואלת בחיוך. אני מפחדת פחד אמיתי מהמחשבה שיבלה כעת לבד. המבט האבוד שלו עולה במוחי, ואני מתנערת מהמחשבות על מה שמסוגל לחולל, אם יהיה לבד כעת.
״בכלל לא,״ משיב, ואני מצליחה לזהות צל של חיוך על פניו.

אנחנו מגיעים לביתו תוך שניות אחדות, ואני תוהה האם תכנן מראש להגיע לכאן, ולא אל המעונות. מעולם לא הייתי בבית של נייט קודם לכן, זוהי דירת מגורים בבניין די ישן. אנחנו יורדים מהרכב, וצועדים לעבר הכניסה, עדיין בדממה מוחלטת. בדרכנו לקומה השלישית, ללא מעלית, נייט פוגש באחד בשכנים ומברך אותו לשלום. הוא גם בערך בגילנו, ונראה בחור נחמד. שיערו החולי מגיע עד לאוזניו, ואוזניות עבות נחות על צווארו. הג׳ינס המשופשף שלו קרוע באזור הברכיים, וחולצת טי-שירט, שגדולה עליו בכמה מידות, מכסה את גופו עד לקו האגן.

״מי זו?״ הוא שואל, ומביט בי. עיניו החומות סורקות אותי ללא בושה, ואני מתכווצת מעט. ״אנאבל,״ אני מושיטה את ידי ללחיצה, והוא תופס בה בשמחה.
״ברוך הבא לשכונה, אנני.״ הוא מחייך אליי, ״שתוק, ווס.״ נייט מתערב, ואני מסתובבת להביט בו בהפתעה, ״תמיד נחמד לפגוש אותך, בריידן״ פי נפער מעט, ״בריידן?!״ אך נייט רק מושך בכתפיו, ״שם שני.״
אני מחליטה לא לייחס לכך חשיבות רבה, וממשיכה במעלה המדרגות, אך נראה שאחד מאיתנו אכן מייחס לכך חשיבות, מכיוון שווס פולט בהפתעה ״ממתי יש לך שם שני, ברי?״, אני מסתובבת להביט בנייט, והוא נועל אל לסתו בכעס, ״אולי תואיל בטובך לא לדחוף את האף, ווסלי?״ אני ממהרת לרדת בחזרה אל נייט, ולאחוז בכתפו, ״הכל טוב,״ חיוך מרגיע עולה על פניי, ״להתראות, ווסלי.״ הוא משיב לי בחיוך משלו, ״להתראות, אנני.״ לאחר מכן אנחנו ממשיכים בשקט אל דירתו, נייט פותח את הדלת בעזרת מפתח קטן, והדירה הקטנה נגלית לעיניי.

אני לא יודעת למה אני מצפה, ברגע שנייט פותח את הדירה, אבל אני בטוחה שזה לא מה שציפיתי לו. הדירה נקייה מסודרת, מלבד לכמה חולצות שזרוקות פה ושם. הקיר צבוע בצבע שמנת נקי, ופוסטר רחב של להקת סימפל פלאן צמוד לקיר, בעזרת חתיכות סלוטיפ עבות. מתחת לפוסטר מצויה ספה זוגית בצבע אפור כהה. על שולחן הקפה הנמוך עומד לפטופ פתוח, וכמה כוסות קפה ריקות.