שתיקה

פרק 31- סופת גשמים

פרק. איזה כיף. ממליצה למי שזוכרת ככה וככה לקרוא שוב את פרק 26. תהנו(:

______

-נייט-

פחד לא היה בשבילי. לא הייתי הטיפוס שנותן לחששותיו להכניע אותי תחתיהם. הייתי טיפוס נלחם. נלחמתי בפחד עד שלא נותר בי הכח. אני חושב שכעת אין בי הכח להילחם כנגדו, ועל כן, הוא מופיע במלוא עוצמתו מבלי שאנסה להשיב מלחמה. בכל שניה הוא לוקח עמו פיסה נוספת ממחשבותיי, עד שכולי נותרתי נתון אך ורק לו. לפחד הארור. פחדתי לחשוב על מה שקורה כעת לאהבתי הגדולה. פחדתי ממה שיקרה לאחר שהכל יתגלה. פחדתי ששגיתי בהחלטותיי. פחדתי שהדרך שבה בחרתי לאחר היום הנורא ההוא הביאה אותי רק לעוד ועוד ימים נוראיים. פחדתי. ולא היה לי הכח להשיב מלחמה. ווס לא הופיע בבניין כבר קרוב לשבוע. תהיתי האם זה מכיוון שהוא כולו שקוע בעבודתו לבוס, וכך לא עזב את אנאבל לרגע, או שמא הבוס החליט להעבירו למקום אחר. הרחק ממני. הרחק מהבחור שעזב הכל על מנת לנקום את נקמת בת זוגתו. הרחק מהבחור שמביא כעת לרגעים הגרועים ביותר של אהבת חייו. הייתי שבר כלי. זה היה קל לומר כבר שבוע את אותו הדבר. הרי הייתי שבר כלי, ואיך הבחור שקלקל הכל במו ידיו יכול כעת להציל את המצב? אולי כל זה היה גדול עליי. לא. זה בהחלט היה גדול עליי. ידעתי בכלל למה אני נכנס כשהחלטתי אז לקלקל את חייה של אנאבל ווד?

נקישות קלות על דלת הבית מאלצות אותי לפקוח את עיניי. המחזה הראשון שנגלה לעיניי הוא שורת הבקבוקים הריקים שעומדת לתפארת בפינת חדרי. אני משפשף את עיניי כל הדרך לדלת הכניסה, ופותח אותה בקושי.
"אז פה אתה גר." חברי מקבל את פניי בסקרנות יתרה, שעיניו תרות בחיפוש אחר הפרטים שנגלים מאחורי גופי. ואז הוא מעיף בי מבט קצר, ומצקצק בלשונו, "אתה נראה כמו חרא, בריידן." בריידן.
"לא תגיד כלום?" הוא מרים את גבתו מעלה בפקפקנות, "עזוב." אנחה נפלטת מפיו כאשר הוא דוחף את גופי ונכנס פנימה.
אני מעוניין לשאול אותו איך הוא גילה היכן אני גר, או למה הוא הגיע הנה, אבל אני מסתפק באנחה ממושכת ובמלמול מוזר שמזכיר, "רוצה לשתות משהו?"
הוא מצחקק מעט, שמחווה בידו הפנויה אל הספה, "שב, אני אסתדר." אני לפתע מבחין בכך שישנה שקית שקופה בידו האחרת. כשהוא מבין לאן עיניי מביטות, הוא מרים מעלה את השקית, "זה לכאב הראש המחורבן שלך." אני פוצה את פי בהפתעה, ולבסוף נד בראשי קלות, משום שזה לא באמת הפתיע אותי. טיילר הכיר אותי טוב יותר מכף ידו. "טעיתי אז," אני שומע קרקושי כפיות מכיוון המטבח, "אתה הבחור שישב בבר סתם ככה. אולי שכחתי את זה לאחר ששנתיים היית יותר קדוש מכומר מזורגג." שנתיים. תקופת הזמן חקוקה כעת במוחי, כל חודש וחודש. אני לא מתעצבן, הוא הרי לא השתמש בשמה הפעם הזאת.
"יש לי שיעור בעוד שעתיים, החלטתי לקפוץ." מילותיו מחזירות אותי לשאלה כיצד גילה היכן אני גר. אבל משום מה אני ממשיך לדחות את השאלה, שאני מהנהן בהכרת תודה כאשר הוא מניח לצידי כוס מים וכדור לבן. הוא לוגם מכוס קפה שהכין לעצמו, בזמן שאני בולע את הכדור בשוויון נפש.